מלכודת המיניבוסים
ב 1978 כביש האקספרס בין לגוס LAGOS ואיבאדאן IBADAN היה בבניה. לכן, נהגים נבונים, שנשלחו כדי לאסוף OYINBO (מקולפים ביורובה,) משדה התעופה באיקג'ה IKEJA, לגוס, כבר נסעו בנתיב החדש לאיבאדאן, למרות שעדיין היה בשלבי חישוף העצים והשרכים.
מר מנשה אבו-פפו, הגיע אז לניגריה, כדי להתחיל חוזה עבודה. הנהג שנשלח כדי לאסוף אותו, כבר נסע בנתיב החדש, דרך הג'ונגל. לפני שיצא לטיסה המרגשת, בדק אבופפו במפות לאן הוא נוסע ועוד פרטים ומידע אודות ניגריה. כמו גם, שהמרחק מלגוס לאיבאדאן הוא כ 140 ק"מ. כשעתיים נסיעה, דרך הג'ונגל.
למחרת בבוקר, אני שומע צעקות במשרד הראשי. למעשה כולם במשרד הראשי שומעים את הצעקות. לפי הדציבלים, סביר להניח שגם כל התושבים בשכונה, סביב אגבהבה AGBEGBA, שמעו את הצרחות.
אבופפו מספר לי, שעוד לפני שהתאושש מהטיסה והנסיעה הלילית דרך הג'ונגל, לאיבאדאן, המנהל שלו, שאותו פגש לראשונה רק באותו הבוקר, המהנדס רוזן, איבד את עשתונותיו בגלל משהו שהוא אמר.
מה אמרת לו שהקפיץ אותו עד כדי כך, ועוד בעיקשות כזו? אני שואל.
אבופפו טוען – "הכול התחיל מזה, שרוזן שאל אותי איך הייתה הנסיעה מלאגוס לאיבאדאן. בתשובה עניתי שהיה בסדר גמור. נסיעה לא ארוכה, רק 140 ק"מ, דרך הג'ונגל. כשרוזן שמע את תשובתי, הוא קפץ ואמר שאין לי מושג על מה אני מדבר."
"רוזן אמר, שהוא נמצא בניגריה כבר שלוש שנים, והמרחק מלאגוס לאיבאדאן הוא לפחות 500 ק"מ."
"על, כך עניתי, שבדקתי את המרחק על המפה, והמרחק הוא 140 ק"מ"
"או אז, רוזן קפץ והתחיל לצרוח עלי. איך אני מעז לחלוק עליו, כשהוא כאן שלוש שנים, ואני רק הגעתי אתמול."
כמובן שלא יעלה על הדעת, שיבוא איזה אבופפו, ואחרי יום אחד יחליט להתווכח עם המנהל, על המרחק בין לגוס לאיבאדאן. ועוד לטעון כלפי המנהל שהמרחק הוא 140 קילומטר, אך ורק משום שאכן זה המרחק.
בעיקר, שהמהנדס רוזן נמצא בניגריה כבר שלוש שנים! פשוט חוצפה לחלוק כך על רוזן.
יותר קל להאמין לשקר ששומעים הרבה פעמים, מאשר לאמת, ששומעים בפעם הראשונה.
יש פתגם אצל היורובה - "זה שאתה צודק, לא אומר שאתה חכם."
אבופפו אומר לי – "כן, זה לא היה נבון מצידי להתעקש על המרחק הנכון ולהתווכח עם רוזן ביום הראשון שלי כאן."
העיקשות של רוזן הזכירה לי איך, אחת מבנות הכיתה שלי, השקיעה פעם, חמש שעות כדי לשכנע אותי שהיא לא עקשנית. היא טענה, שלמעשה כשמישהו משכנע אותה אז היא משתכנעת.
אבופפו נשלח ל"רווקיה" שלי. בערב הלכנו לארוחת ערב בקוקודום. מסעדה לבנונית, מהמקומות הבודדים באיבאדאן שבהם מוגש מזון שמתעכל גם על ידי OYINBO האויינבו, האנשים המקולפים.
אבופפו מספר לי על מאות מיניבוסים שהוא ראה ליד לאגוס. המיניבוסים תקועים על איזו גבעה, מעשה ידי אדם, עם משטח ישר ורחב, עשוי מאדמת חמרה (לטרייט), כשמדרונות הגבעה תלולים מאוד, בגובה של 3 מטרים בקירוב.
הוא שואל, איך המיניבוסים האלו הגיעו לשם? הם נראים מאוד חדשים. לא יתכן שהמיניבוסים טיפסו לשם, ולא ברור איך הם יתגלגלו משם. מאות מיניבוסים לכודים על מגרש חניה בלי אפשרות לרדת.
גם אני ראיתי את המיניבוסים. אני באמת לא יודע – עניתי.
לאחר מספר ימים אני פוגש את איודלה טמיטופה Ayodele Temitope שהוא ,או אולי היה, כומר קתולי בלגוס. נפגשנו באירוע מסוים, והוא מספר לי הרבה סיפורים, והוא נשמע לי אדם מלומד ומנוסה.
ככומר בכנסייה הקתולית, טמיטופה חייב בנדר פרישות, ולכן הוא לא מתחתן ואין לו משפחה. מצד שני חלק מתפקידיו בקהילה, הוא לייעץ בעניינים כאלו ואחרים הנוגעים בחיי משפחה. אבל כיוון שאין לו משפחה, התושבים לא כל כך סומכים על עצותיו. אי אפשר לספר סיפורים ליורובה, הם לא פראיירים - אומר טמיטופה.
אני מנצל את התבונה של טמיטופה ושואל אותו , את פשר המיניבוסים הלכודים.
ובכן מאסטה (מסטר) – אומר טמיטופה – ככל שאתה יותר אינטליגנט, כך אתה יותר סקרן.
ולגבי המיניבוסים, הנה מה שקרה.
סוג הקרקע בתחילת כביש האקספרס מלגוס לאיבאדאן הוא לאטרייט (חמרה בעברית) שנחשב לחומר טוב לשכבות הבסיס של הכביש. הקבלן הגרמני שזכה בחוזה של סלילת הכביש, זקוק לכמות גדולה של לאטרייט.
כדי לצמצם את עלויות ההובלה, חיפש הקבלן לאטרייט סמוך לכביש. וכך, הקבלן החל לחפור את הלאטרייט סמוך לכביש, מיד לאחר שקיבל את החוזה, ממשרד העבודה הפדראלי.
לרוע המזל, על השטח הסמוך לתוואי הכביש, ממוקם מגרש חניה שעליו חונים מיניבוסים מיובאים, ששייכים למדינת לגוס, והם חונים על מגרש ששייך לצ'יף מקומי. מדינת לגוס משלמת לצ'יף חניון איקג'ה דמי שכירות חודשיים עבור חניית המיניבוסים.
צ'יף חניון איקג'ה, הוא לא פראייר. יש לו ניסיון ויכולות מוכחות, למשא ומתן ניגרי עם אנשים מקולפים. ובעיקר מקולפים מגרמניה. הוא מנהל משא ומתן עיקש עם הקבלן, על פיצויים, כדי להוציא כמה שיותר מהקבלן.
למעשה המטרה של הצ'יף היא לקבל 100,000 ניירות NAIRA, אבל כמקובל, הוא מתחיל את המשא ומתן בדרישה ל 2,000,000 ניירות. זו השיטה. הקבלן הגרמני לא מבין את רזי המשא ומתן בניגריה, וכשהוא שומע את הדרישה של הצ'יף, הוא מבין שאין עם מי לדבר.
מלכתחילה התקציב של הקבלן הוא 50,000 N. הצ'יף מציע לקבלן הנחה ומעמיד את הצעתו על 1,800,000 N. המקולפים לא זזים מ 50,000 N. זה התקציב, ואין אישור של ההנהלה לשינוי בתקציב.
ימים באים והולכים, תוך כדי המשא ומתן. כל יום מציע הצ'יף הנחה נוספת, וכל יום הקבלן מגרד ומקלף עוד לאטרייט, בכול השטח מסביב למגרש החניה, שם מחיר הלאטרייט הוא בהתאם לתקציב.
לאט-לאט, הקבלן מעמיק את החפירות מסביב למגרש החניה, ומשאיר את מגרש החניה של הצ'יף, גבוה מעל השטח שנחפר. כמו אי בלב ים. בשלב מסוים, מגרש החניה הופך למלכודת למיניבוסים.
וכך נתקעים מאות מיניבוסים חדשים של מדינת לגוס על הגבעה.
וזה כל הסיפור, אלא, שכאשר שר העבודות של מדינת לאגוס, שם לב לגבעת המיניבוסים, הוא קורא לצ'יף ומכריח אותו מיד להוריד את המיניבוסים מהגבעה. תוך שהוא מאיים על הצ'יף.
הצ'יף פונה בבהילות לקבלן לעזרה בהורדת המיניבוסים, כי רק הקבלן הזה יכול להוריד את המיניבוסים. עכשיו, הקבלן הגרמני מציע לצ'יף עזרה תמורת 2,000,000 N.