Rahamim Shbero   רחמים גלבוע שבירו

מבוא כללי על היהודים בעיראק

לפני 2600 שנים, לאחר שהחריבו את בית המקדש הראשון, היגלו הבבלים את היהודים מיהודה לבבל וזו תחילת הסיפור של הקהילה היהודית בבבל היא עיראק של היום. מאז עברה הקהילה עליות ומורדות. שיבת ציון, פרעות, רדיפות, פריחה כלכלית ותרבותית, טלאים על הבגד, ושגשוג רב בתקופות שונות. בבל או עיראק נכבשה מפעם לפעם על ידי אחרים והקהילה היהודית התקיימה ואף שגשגה. אורח החיים בקהילות היהודיות לא השתנה הרבה במשך 2500 שנים. החברה הבבלית, היהודית ומאוחר יותר המוסלמית, הייתה חברה מסורתית ודתית.

למשל עד בוא האנגלים לבגדאד ב 1917, התאורה בבתים היו מנורות שמן, כמו 2500 שנים קודם לכן. רחמים זוכר את עצמו ואחיו עדיין קוראים לאורן של מנורות שמן מחרס ב 1925.  ב 1920 נתגלה הנפט בעיראק והאנגלים הביאו טכנולוגיה חדשה, עששית נפט. במקביל, החלו להקים רשת חשמל שהגיעה לבית שבירו ב 1932.

וגם, עד תחילת המאה העשרים נהגו לחתן את הבנות בעודן ילדות, בגיל 12-8 שנה. בשנת 1894 החליטו הרבנים שלא לחתן ילדה לפני גיל שש-עשרה, אך במשפחות רבות המשיכו את המסורת הרבה שנים לתוך המאה העשרים.

באמצע המאה ה 19 חלו תמורות מהותיות בקהילה היהודית. בתי ספר של אליאנס נפתחו, ההשכלה השתפרה, והניעה תהליכים של חילון ופתיחות. בית הספר המודרני הראשון בעיראק נוסד בבגדאד על ידי חברת כי"ח בשנת 1864, אך הרבנים התנגדו לו והאשימו את חברת אליאנס בחילול המסורת והדת היהודית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הבריטי, ובגלל הצרכים של הצבא האנגלי, יזמו הבריטים ב 1919 הקמה של בתי ספר מקצועים כדי להכשיר בעלי מקצוע שיעבדו בבתי המלאכה הממשלתיים. בבתי ספר אלו הורו, נוסף על לימוד המלאכה, גם מקצועות ליבה חיוניים.

תחת המנדט הבריטי, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק נמנו 87000 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות.

מעמד היהודים נשמר כך עד שבשנת 1933, עלה לשלטון גאזי מלך עיראק והחלה אפליה כלפי היהודים ומעמדם הורע. בנוסף, החלה בממלכה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית של הנאצים והמופתי של ירושלים. יש לזכור ש 1933 היא גם שנת עלייתו של היטלר לשלטון. אך למרות כל התנאים האלו עלו מעיראק רק יהודים בודדים. גם מהמשפחה עולה בשלב זה רק רחמים.

הסבים של רחמים

 

סבתא של רחמים, אמא של ציון האב, סמרה SAMRA, שפירושה שחרחורת, לבית שבירו SHBERO, נולדה ב 1875.

הסבתא השניה של רחמים, אמא של צאלחה לבית ברשאן, נולדה ב 1860 ונפטרה בגיל 83 בבגדאד (לפי מכתב של יחזקאל).

סמרה SAMRA, הייתה מעתיקה דוגמאות ציורים על בדים, (בסאמה בעיראקית)). סבא של רחמים, אביו של ציון, איליה ILLIA עג'מייה, עסק בטווית חוטי משי. איליה ILLIA עג'מייה היה נצר לחכם ששון, שחי בערך ב 1700 ועסק ברפואה עממית. אחד הוזירים נתן לו אדרת פרסית יקרה ומכאן הודבק לו השם עג'מייה שפירושו "פרסי". המילה עג'ם בערבית פירושה "לא ערבי".

 

איליה ILLIA וסמרה SAMRA גרו בשולייה המזרחיים של בגדד במקום שנקרא מאחאלת אל-ג'ול  MAHALET EL JOL. לא רחוק מביתם היתה סוללת עפר "אלסדה" שמתפקידה היה לעצור את מי השטפונות של החידקל. בבית המלאכה של איליה ILLIA היו מספר נולים וכמה פועלים. סמרה SAMRA הביאה את ציון לעולם ב 1888 והיא בת 13. ב 1904 כשציון היה בן 16 נפרדו הוריו איליה וסמרה SAMRA, ואיליה ILLIA נשא אשה אחרת. יש אומרים שזו הסיבה שציון אימץ את שם משפחת אימו, שבירו.  

ההורים של רחמים

 

הוריו של רחמים הם ציון וצאלחה. אביו, ציון מוראד איליה ILLIA שבירו עג'מייה נולד בבגדד ב 1888. אגב השם מוראד בעברית זה שאול. ציון היה איש שמח למרות ילדותו הקשה, ועם גישה ליברלית לחיים. אמא של רחמים, צאלחה לבית ברשאן נולדה ב 1892. ציון וצאלחה התחתנו בסביבות 1910 וב 1912 נולד יחזקאל בחודש השביעי להריון אימו צאלחה והוא נולד כפג.

 

לציון היתה אחות אחת בשם לולו. את לולו, אחותו של ציון, דודתו של רחמים, אירסו כשהיתה בת 8 לאופה שגר ממול לביתם. מיד עם קבלת המחזור הראשון חיתנו אותה והיא נכנסה להריון. נולדה לה בת בשם טובה "זר'אייר'י". לולו ,האמא הילדה, נפטרה בגיל 14. האופה התחתן עם אחרת והילדה טובה סבלה מיחס עוין. לכן ציון, הדוד של טובה, לקח אותה תחת חסותו.

ציון מוראד שבירו 1931

ציון וטובה בחתונת שושנה ומישאל לוי

רחמים (10) שלישי מימין 1924 בגדד

רחמים

רחמים גורג'י מוראד שבירו נולד ב 18 אוקטובר 1914. אז גויס ציון לצבא התורכי והוא בן 26. ציון ידע תורכית והתורכים שלטו אז בעיראק. התורכים היו בצד של האוסטרו-הונגרים. הוא נשלח לחזית הרוסית בתור נהג פרדות. במסעו הגיע לדיארבקיר בטורקיה שם חלה במחלת עור מדבקת. הוא הוחזר לבגדד שם אושפז בבית חולים.  אימו סמרה נסעה לבקרו ונפגעה בתאונת דרכים. היא אושפזה ואחרי 8 חודשים נפטרה והיא עוד לא בת 40.  

 

אחרי שציון החלים הוא לא חזר לצבא אלא הסתתר עד כיבוש עיראק בידי האנגלים ב 1917. הרבה יהודים צעירים ערקו אז מהצבא. השיטה היתה להסתתר בתוך בור ליד הבית. כיוון שאי אפשר להיות בתוך הבור כל הזמן, היו שוהים מחוץ לבור אבל לא יוצאים לרחוב. כשחיילים הגיעו לחפש עריקים, היה מעין כרוז מזהיר את כולם במילת קוד והעריקים היו נכנסים לבור.

  

ציון היה סנדלר שיצר נעליים וסנדלים חדשות והפרנסה היתה בכבוד. הסנדלריה שלו שכנה ברחוב אבו אלסעד. רחוב שהיה מקביל וקרוב לנהר באיזור מסחרי מעורב בין מוסלמים שיעים, סונים ויהודים. ברחוב היה עובר מוכר המים וצועק "סביל!!! סביל!!!" (SABIL) על כתפו נאד מים מעור של עז וספל מתכת לשתיה. אחרי שיהודי שתה מהכלי היה המוכר מנקה את הכלי כדי שלא יישאר טמא בעיני השיעים.

 

עזרא נולד ב 1920 ויוסף נולד ב 1923. ציון וצאלחה עם הבנים גרו אצל האמא של צאלחה מ 1910 עד 1925 אז רכש ציון בית עם 4 חדרים ברחוב "חאנון" בשכונת "יאנגיג'ה" שהיתה השכונה היהודית העתיקה. לפי יחזקאל, ציון לקח משכנתא של 200 דינרים.

הקהילה היהודית היתה מאוד מאורגנת. מעין מדינה בתוך מדינה. היה מקובל לגבות מיסים למען הפעילות הדתית והקהילתית שלה. למשל גבו כספים על כשרות הבשר. מעין מפקחי כשרות. מנגד אירגנו בתי מדרש תלמוד תורה בחינם. יחזקאל כבר למד אז יסודי בבית הספר רחל שחמון. גורג'י גם נשלח ל"חדר" בגיל צעיר. ב"חדר" היו ספסלים צמודים לקירות בלי לוח ובאמצע ישב המלמד. המשמעת היתה נוקשה וכללה עונשים של מכות. רחמים לא אהב את ה"חדר".

 

ב 1925 כשהמשפחה עברה דירה, עבר גורג'י בן ה 11 לבית ספר מודרני יותר שנקרא מדרש תלמוד תורה. בעיקר למדו את פרשת השבוע בתרגום לערבית. כיתה עם לוח על הקיר. עדיין הנושא המרכזי היה לימוד הדת אבל כאן כבר היו מקצועות נוספים כמו ערבית, אנגלית, וחשבון. את פרשת השבוע למדו וקראו כל השבוע גם בתרגום לערבית מסורתית עיראקית. מי שפיספס משהו בקריאה קיבל סטירה מהמורה. בבית המדרש היה מאוורר פרימיטיבי ויעיל. שק רטוב עם חבל שילדים, כל אחד בתורו נפנפו בשק כדי לקרר את החדר. רחמים זוכר מקרה שזיעזע אותו כבר כילד. במדרש תלמוד תורה, אחד הילדים נתפס גונב משהו. המלמד (או הסטאיי) כלא את רגלי הילד בסד מעץ, וכך כשרגלי הילד כבולות בתוך הסד תלה את הילד עם הראש למטה לפני כל הילדים, בחצר המדרש, והיכה את הילד על כפות רגליו במקל.

 

שושנה, הבת של יחזקאל, מספרת שסבא ציון לא הרים יד מעולם !!

אחרי שאיליה נפטר, ב 1926, תבעה אשתו השניה של איליה מזונות מציון שכבר היה בן 38 ועם 4 ילדים, דבר שהכעיס אותו מאוד.

 

אחרי 4 בנים רצו ציון וצאלחה בת, ואכן ב 1927 כשצאלחה בת 35, נולדה הבת אך הלידה גרמה להרעלה שממנה נפטרו צאלחה והבת. הבנים התייתמו. רחמים היה אז בן 13. הוא היה ילד טוב שעזר בכלכלת הבית. יחזקאל מספר שכבר אז רחמים היה כורך ספרים, הולך לבית חקק ומתקן אופניים וגם מתקן צנרת בבית.

 

ב 1928 נוסד בית הספר ע"ש שאמאש שהיה מקביל לאליאנס אבל למדו שם באנגלית ולא בצרפתית. שם למדו גם מתמטיקה, פיסיקה ומדעים. מנהל בית הספר היה אנגלי. יחזקאל בן 16 עבר לבית הספר שאמאש עד לסיום לימודי התיכון. גם גורג'י בן 14 עבר לבית ספר "שאמאש" כאן החל להרחיב את אופקיו. בשאמאש היה מורה לעברית מפרדס חנה בשם אברהם רוזן וכך נחשף גורג'י לחיים בארץ ולרעיון הקיבוץ. גורג'י במפורש נחשב לתלמיד המצטיין מבין 61 תלמידים. ניתן לראות זאת לפי הציונים שלו. הוא היה מאוד אהוד ומוערך ולמרות ששיחק כדורגל מונה להיות מנהל קבוצת הכדורסל.

 

באותה השנה נשא ציון אישה שניה בשם פרחה (FARHA) לבית מחלב. אלמנה ואם ל 2 ילדים. נעים ונעימה. דודה של פרחה, מאיר מחלב ניסה לעזור לפרחה להשיג מזונות ממשפחת הבעל שנפטר, אך לא הצליח. פרחה התנגדה להחלטת משפחתה להשיא אותה לציון. אך משפחתה כפתה עליה את הנישואין וכך בשנות העשרים לחייה מצאה את עצמה מטפלת ב 6 ילדים.

רחמים יושב באמצע 1931 בגדד

לולו הקטנה (היא שושנה אשל), יחזקאל, אליהו, יוסף

פרחה לבית מחלב

יחזקאל שבירו

בנה נעים מעולם לא קיבל את נישואיה השניים. לאמא של פרחה קראו מסעודה. בראות הוריה של פרחה את סבלה, שכרו חדר בבית של ציון יחד עם בנם שלום ובתם נזימה. כך יכלו לעזור לפרחה בגידול הילדים. פרחה עבדה כאחות בבית חולים במחלקת העיניים.  ב 1929 כשנולד אליאס, החליטה פרחה לעזוב את משרתה בבית החולים ובמקומה הכניסה את נזימה אחותה.

 

באותה השנה, היה רחמים בין מייסדי תנועה ציונית שהתגבשה בבית הספר שאמאש בשם "אחיעבר". גורג'י היה אחראי על הפצת השפה העברית והיה להם בטאון שיצא כל שנה במשך 4 שנים. הם הקימו ספריה של ספרות בעברית. רחמים כתב מספר מאמרים לבטאון.

ראוי לציין שב 1929 התקבל המופתי מירושלים בכבוד מלכים בבגדד. הביקור הדליק נורה אדומה אצל גורג'י ושמעון והוסיף למשוכנעים תמיכה ברעיון העליה לארץ.

 

אחרי לימודיו ב 1930 עבד יחזקאל תקופה קצרה בקנטינה של תחנת הרכבת בגדאד- חאנקין HANAKIN. אבל הוא לא אהב את העבודה ומצא עבודה בחברה ליבוא ויצוא BGSS בניהול מנשה סופר שם עבד עד עלייתם ארצה. בינתיים עזרא ניסה להשתלב בחיים בעירק. ובחר ללמוד בבתי ספר ערביים.

ב 1931 נולדה לציון סוף סוף הבת המיוחלת והוא קרא לה לולו על שם אחותו. באותה שנה, כשהיה נעים בן 20, אחיה הבכור של לולו (שושנה אשל), הבן של פרחה, הוא ניסה לעלות לישראל, נתפס, נכלא בעכו לחודש ימים והוחזר לבגדד. ימים אחרי שחזר לבגדד, ניסה שוב והפעם הצליח בלי להיתפס. בארץ כבר היה לו קרובים כמו אחי סבתו ו2 דודות.

רחמים עומד מימין ממיסדי תנועת אחיעבר ב 1929    (1932)

רחמים עומד ראשון משמאל עם קבוצת הכדורגל הכח בגדד 1932. שמעון סומך עומד ראשון מימין

שמעון סומך מספר:  למן היום שיד הגורל גלגלה אותנו אל ספסל לימודים אחד, היינו תמיד ביחד, למדנו יחד ורחמים היה המצטיין. טיילנו יחד לאורך הגדה המזרחית של נהר החידקל. מעבר לנהר שיחקנו כדורגל בגדה המערבית הנקראת בפי העם "א ט'אק אל אוב" העבר ההוא. 

עצם חציית הנהר על הגשר המפורסם "מוד" היה טיול מהנה ותמיד נמשכנו למקום הזה בטיולינו הרבים. שיחקנו כדורגל ושנינו היינו המצטיינים בנבחרת של בית ספרנו. אפילו מיקומנו בקבוצה היה זהה, גורג'י רץ אגפי שמאלי ואני רץ אגפי ימני. מגרש כדורגל אחר שהיינו משחקים בו היה בשער העיר הצפוני "באב אל מועד'אם" ושם נתקלנו בהתנכלויות מצד הבחורים הערבים. פעם עבר לידינו ערבי, עצר אותנו ואמר "אהה  ... יפיי נפש אתם היהודים ..." ואז נתן לכל אחד מאיתנו סטירה שמצלצלת עד היום.

אך למרות זאת לא נרתענו והמשכנו לבוא לשחק שם. באיזור הזה גם שיחקנו טניס במגרש טניס עזוב שיחד עם עוד 2 חברים שיקמנו. בתקופה ההיא ההליכה שלנו לאיזור הזה נחשבה להעזה גדולה מצידנו. נערים יהודים בשכונה ערבית. אז גם הכרנו את הכדורעף ואת הכדורסל. בימי הקייץ נהגנו לבלות בשחייה בנהר החידקל. האתגר היה לשחות אל הגדה ממול ולהגיע בדיוק לנקודה ממול בלי להיסחף. בגלל הזרם החזק היה עלינו לשחות אלכסונית. רובם לא הצליחו במשימה, אבל תארו לכם מי תמיד הצליח. בילינו הרבה ביחד ולפעמים קרו לנו מקרים דומים. פעם, בעת שחיה בנהר נפצעתי ברגלי משבר זכוכית, והנה באותו היום גורג'י נפצע ברגלו באותו המקום.

 

גם את משחק השחמט לא זנחנו. גורג'י גילף את כלי השחמט ביד אמן וכך שיחקנו. מחוץ ללימודים ביקרנו במדרש תלמוד תורה ומקשיבים לדברי חכמים ולדרשות. בנוסף היו לנו פעילויות נוספות הקשורות בציונות, ציון חגים לאומיים, הפצת הספרות העברית בקרב הקהילה היהודית בבגדאד, והקמת וניהול הספריה העברית של אחיעבר. יחד חלמנו לעלות לארץ ישראל.

ב 1932 בטורניר בבגדד זוכה קבוצתם של גורג'י ושמעון, הכוח בגדד, במקום השני בגמר בתי ספר יהודיים. הם הפסידו בגמר למכבי בגדד וזכו במדלית הכסף.

כאמור כדורגל שיחקו בעיקר בימי שישי. ציון השאיר את החשמל דולק נגד שדים ורוחות. גורג'י שהיה חוזר מאוחר שאל את אביו ציון, האם לכבות את האור שהיה יקר. ענה לו אביו שאסור לכבות את האור אחרי שהשבת נכנסה. אבל כיוון שהחשמל היה יקר, אמר לו אביו שאם הוא בכל זאת רוצה לכבות את האור אז בעדינות ועם מטפחת. זו היתה גישתו הליברלית והנאורה של סבא ציון.

ב 1932 ביקרו בבגדד דוד ילין ובן ציון ישראלי מקבוצת כנרת וגורג'י עזר להם להבריח ייחורי תמרים שהיו מיועדים לעמק הירדן. השליחים מישראל הביאו איתם ספרים בעברית והצעירים הרחיבו את הספריה. השליחים מישראל סיפרו לצעירים על קבוצת כנרת ועל קבוצים ועל האפשרות להתקיים גם אם המשפחה לא איתך. זה נסך בטחון בגורג'י ובשמעון שכבר תכננו לנסוע לישראל לכשיגיעו לגיל 18.

גורג'י סיים את הלימודים באפריל 1933 והוא בן 18 וחצי. בספטמבר 1933 מת מלך עיראק פייסל ורחמים זוכר שהוא עם כל היהודים השתתפו בתהולכת האבל בבגדד. במקומו עלה בנו המלך גאזי בן ה 21 והחלה רדיפת מיעוטים ויהודים בעיראק. גורג'י החליט לזרז את עלייתו לישראל. הוא גם הושפע ממכתבים ששלח חברו אליהו הלל, אחיו של שלמה הלל, שהיה כבר בקבוצת כנרת ושלח תיאורים על הנעשה בארץ וכך השתכנע שאפשר גם להסתדר לבד, בלי המשפחה. יחד עם שמעון סומך חלמו והתארגנו לעליה. כיוון שאחיעבר לא היתה תנועה רשמית ומוגבלת לבגדד לא היה מי שיעזור להם בעליה והם תכננו את העליה לבד.

שמעון היה יתום מאב אך אמו תמכה ברצונו לעלות ומימנה את מסעו לארץ. בנוסף, דוד שלו כבר היה בארץ. הוא עלה תחת הכיסוי שהוא נוסע ללמוד והיתה לו ויזת לימודים. גורג'י היה יתום מאם ואביו פיקפק ברעיון העליה אך לא כפה את דעתו. הוא שאל "לאן תיסע? אין שם כלום ואתה לא מכיר שם אף אחד".  כדי לממן את כרטיס הנסיעה במונית מבגדד לירושלים עבד 8 חודשים בחנות של משפחת חקק לאופנועים, מכונות תפירה ופטיפונים ובנוסף בנה ומכר עפיפונים וכך חסך 12.50 לירות סטרלינג דינרים בערך 4,000 ש"ח כיום. הוא התארגן, קנה ביגוד מתאים אך יום לפני הנסיעה קיבל חום גבוה. למזלו, למחרת הרגיש יותר טוב והחליט לא לוותר.

הם נסעו לדמשק במונית תמורת 0.75 סטרלינג. נסיעה קשה דרך המדבר הסורי במונית צפופה. איתם נוסע עיתונאי סורי. שני העיראקים הצעירים מצאו חן בעיניו וכשהגיעו לדמשק עשה להם סיור בעיר. בדמשק לשמעון כבר לא היה כסף ורחמים נתן לו 10 סטרליניגים. הרבה מאוד כסף אז. תוך 3 ימים מצא שמעון הזדמנות להגיע לירושלים וניצל אותה. לגורג'י לא היו אישורים והוא נאלץ להישאר בדמשק ולחפש דרך להגיע לירושלים. הוא נשאר לבדו בדמשק וישן במקום שנקרא "צואף וצידה". מוסך מלוכלך, טיפוסים מוזרים, ב 7 דצמבר 1933 כותב גורג'י בדמשק מכתב לשמעון.

אחרי שבועיים פגש גורג'י ערבי נוצרי בשם מיכאל מנצרת שהיה מוכן לקחת אותו לירושלים כעוזר נהג כדי שגורג'י ירכוש את החלפים בירושלים. הם מגיעים אל הגבול בגשר בנות יעקב והשוטר שואל את מיכאל הנהג מי העוזר שלו, אומר הנהג "זה גורג'י מוראד" שם ערבי של רחמים ציון שבירו. וכך הם עוברים.

משם למעבר הגבול בראש פינה שם הם עוצרים בתור לבדיקת מכס. בחוץ גשם שוטף. המוכסים מצפים לשוחד כמקובל. רחמים זוכר איך לנהג משאית שעמד לפניהם שפכו ביצים בצד הכביש כדי לבדוק אם הוא מבריח משהו, כדי לעודד את הנהג לשלם שוחד. הנהג לא רוצה שגורג'י יהיה עד לתשלום השוחד, והוא משאיר את גורג'י בתא הנהג ויורד. גורג'י נרדם. הוא מתעורר כשהמשאית מתחילה לנסוע ונבהל. אומר לו מיכאל הנהג "אל תדאג יחתימו לך את הפספורט כשתחזור עם החלפים".

רחמים מגיע לישראל. לילה ראשון בנצרת אצל נהג המשאית בביתו. למחרת לירושלים, שם הוא נאלץ לחכות שבוע למזוודה. הוא ממתין במלון בתוך מאה השערים, מטייל בעיר העתיקה, עולה לכיפת הסלע. הוא רואה בירושלים תחנת אבני ריחיים שבמקום חמור מסובב את אבן הריחיים עיוור. הם טוחנים שם שומשום כדי לייצר טחינה. רחמים מזועזע.

אחרי שבוע הוא נוסע לת"א וישן ברחוב שלוש אצל הקרובים של שמעון, שם נפגש עם שמעון. הם מצטרפים לעובדים יומיים בפרדסים בפתח תקווה ואחרי יום אחד בלבד, בהמלצתו של אליהו הלל, שכבר עובד במקווה ישראל אצל המנהל קראוזה, רחמים מתקבל לעבוד במקווה ישראל שם החלה עונת הקטיף.

רחמים עובד בפרדסים במקווה ישראל 1934

עזרא שבירו. קורס קצינים 1935

רחמים עומד באמצע. כינוס הפועל 1935

בינואר 1934 אחרי 9 ימים בארץ, מגיע רחמים למקווה ישראל ונשאר שם שנתיים וחצי, מצטרף להגנה, ומוכר עתונים של דבר. כ 50 עיתונים כל יום. על כל עיתון הרוויח מיל אחד. 50 מיל ביום. אחרי שנה חסך מספיק כסף כדי לקנות שעון אומגה. תוך זמן קצר מונה כמדריך בהגנה במקווה.

ב 1935 משתתף רחמים בכינוס הפועל בקבוצת כדורגל של מקווה ישראל

ב 1935 נסעה פרחה לישראל עם הבן אליאס הוא אליהו לבית חולים הדסה, אך היא חזרה לבגדד.

בערך ב 1935 עזרא נרשם לקורס קצינים בצבא והיה היהודי היחיד בקורס. בסופו של דבר לא סיים את הקורס. הוא הירבה לעסוק בפיתוח הגוף וספורט. למרות שרחמים צירף אותו לאחיעבר, הוא לא התלהב מהציונות. הוא המשיך את נסיונותיו ללמוד רפואה אך אביו לא יכל לממן את הלימודים. עזרא נאלץ ללכת לעבוד. חודשיים עבד כמורה לספורט בבי"ס ע"ש רחל שחמון.

רחמים עם ילדים במוסד משמר העמק 1938

רחמים במוסד משמר העמק 1938

צבי זוהר ממוסד משמר העמק חיפש מורה לערבית וקיבל המלצה משמעון סומך, שלימד ערבית בקיבוצי הסביבה. צבי נפגש עם רחמים ומציע לו להיות מורה לערבית במשמר העמק. רחמים מתלבט אבל מחליט ללכת על זה ללא כל הכנה. ב 13 אוקטובר 1936 עוזב רחמים את מקווה ישראל ומגיע למוסד משמר העמק. הוא שואל את עצמו מה ללמד ערבית ספרותית או מדוברת.  חוץ מלימוד ערבית הוא עובד בנוי. בסוף השנה הראשונה הוא כבר כורך לילדי המוסד את חוברות סיכם השנה אמנות שלמד כבר בבגדד. גם הכירכיה מתפנה כשדן לנגר חוזר לדליה. כבונוס הוא גם היה הסנדלר של המוסד. מקצוע אותו למד מאביו ציון. אבל רחמים העדיף מלאכה על ערבית. הוא העדיף לעשות יותר ולדבר פחות. כך נכנס למאלכת עץ, מתכת וכריכה.

 

ב 1936 נפטרה מסעודה, אימם של פרחה, רג'ינה, שלום ונזימה. ב 1937 כשהיה יחזקאל בן 25 החליט ציון להשיאו לאחותה של פרחה, נזימה, שממילא התגוררה איתם. נזימה נולדה ב 1914 למסעודה בת שמחה ומנחם מחלב ולדניאל בן יחזקאל דעבול.

 

ועוד ב 1937 כשהיא בת 6 נשלחה לולו (היא שוש האחות האהובה) לבית ספר של נזירות. אבא ציון רצה לתת לה את ההשכלה הכי טובה. לכן לא שלח אותה לבית הספר לבנות על שם מנשה צאלח. הבעיה היתה ששמחה, הבת של רג'ינה הדודה מצד פרחה, וחברתה הטובה של לולו, למדה בבית הספר צאלח, אז לולו רצתה גם ללכת לשם. רק אחרי שלולו ברחה מספר פעמים מבית הספר של הנזירות העביר אותה ציון לצאלח.

ב 2 מאי 1938 נולדה ליחזקאל הבת הבכורה ונכדה בכורה לציון, שושנה (צלחה) שכתבה ספר חשוב ביותר "על אם הדרך" על החיים בבגדד, על העליה והקליטה בארץ.

באמצע 1939 טבע יוסף בחידקל והוא בן 16 הוא קפץ למים במקום רדוד וראשו נתקע בבוץ. הגיעו חברים שלו וסיפרו שהם הלכו להתרענן בחידקל לקראת בחינות סוף השנה. הם הביאו את הבגדים שלו. 3 ימים לקח עד שמצאו את גופתו בפתח נחל שנשפך לחידקל בשם ביאלה, מרחק שעתיים נסיעה מבגדד ברכבת.  לא סיפרו לרחמים על מותו אלא 3 שנים מאוחר יותר.

 

בדצמבר 1939 נולד פואד הוא אפריים. עד הולדתו של פואד, הוא אפרים, קראו ליחזקאל "אבו אלגאייב" אביו של הילד שלא נולד. למרות ששושנה כבר נולדה. אחרי שפואד נולד קראו לו "אבו פואד" ואפילו "אבו פואד אלוורד". ליחזקאל קראו בבית הכנסת, יחזקאל ציון - איליה - יצחק חכם מרדכי – חכם ששון עג'מייה.

רחמים יושב מימן. ברקע מוסד משמר העמק 1939

יוסף טבע בחידקל 1939

חבר העובדים במוסד היה ישות עצמאית ולא היה חלק מהקבוץ. ב 1940 הגיעה פרידה והצטרפה לחבר העובדים של המוסד כנציגת הקבוצה שלה. הם מתאהבים וב 9 דצמבר 1942 פרידה חדווה ורחמים גורג'י מתחתנים ברחובות.

בערך ב 1941 התקבל עזרא לעבודה אצל האדריכל יוסף עזרא מאיר. שם השתלב יפה. במסגרת עבודתו זו נשלח לעבוד באבאדאן, באיראן, ושם למד פרסית.

ביוני 1941 התרחש פוגרום בבגדד, "פרהוד", ביומיים נרצחו 176 אנשים. ביום השני הגיע חיילים והשליטו סדר. הפורעים לא הגיעו לאיזור שבו גרה המשפחה. משפחת שבירו הסתתרה בבית משפחת קוקו KUKU  , השכנים. אולי כי לשם התכנסו רבים.

ב 1943 כשסיימה לולו בי"ס יסודי שלחו אותה ללמוד תפירה באטליה על שם לורה כדורי. לולו לא אהבה את בית הספר הזה. אחרי זמן מה, מצאה בעצמה בית ספר אחר על שם יחזקאל מנחם דניאל. היא היתה כבר בת 16. בית הספר שכן בשכונת "אלסנק" חצי שעה הליכה.

רחמים בשמיר. הקבוצה שעלתה על הקרקע והקימה את קבוץ שמיר 1944

רחמים ופרידה שבירו גלבוע. מתחתנים ב 9 דצמבר 1942

ב  28 נובמבר 1944 עולה קבוצה ראשונה של 25 אנשים, ביניהם רחמים, לגבעה בשם אום אל עקרב כדי לייסד את קיבוץ שמיר למרגלות הרמה. הוא היה המוכתר של קיבוץ. למעשה תפקיד של פגישות עם מוכתרי הסביבה הערבים לצורך תיאום ויחסים טובים. הפגישות מלאות עשן סיגריות ואלכוהול. בדיוק מה שרחמים לא אוהב.

יוסי סמיר נולד לנזימה ויחזקאל בבגדאד ב 1945. וגם ב 1945 אחרי הרבה וויכוחים והפלה אחת, חוזרים רחמים ופרידה למשמר העמק ושאול שבירו גלבוע נולד ב 14 לפברואר 1946. ועוד ב 1946 אליאס (הוא אליהו) הוכרח להתגייס לצבא עירק ולא סיים תיכון. הוא שירת 3 חודשים והשתחרר אחרי ששילם דמי כופר.

לצאלחה אמא של יחזקאל, רחמים ועזרא היה אח בשם אליהו נקש שקראו לו "חאלי" שפירושו הדוד מצד האם. הוא היה שכן וקרוב למשפחה. רחמים שלח כסף ליחזקאל כדי שיתן לחאלי. היתה להם מאפיה. לחאלי היה בן בשם אברהם ויחזקאל כותב לרחמים שאברהם התחתן ב 12 מאי 1947. כשעלו ארצה גרו תקופת מה בתלפיות. בנוסף היתה לו בת וכן הבנים עזרא נקש שעם עלייתו שירת בחיל אוויר וגר ביד מרדכי וסמי נקש ששירת בחיל הים בצוללות.

ב 1947 הצטרפה לולו לתנועה מחתרתית "החלוץ הצעיר" שהתוודעה אליה דרך בני משפחת שהרבני השכנים שהיו מאוד ציוניים. יחד עם חברתה שמחה בת אמינה הן הצטרפו לקבוצה הזו. שם נתן לה המדריך גבי את השם שושנה.

ב 1948 אחרי הכרזת העצמאות בארץ, היו חששות גדולים שהפרעות בבגדד יחזרו אבל זה לא קרה. ראוי לציין שאפילו אחרי מלמחת העולם השניה מרבית יהודי עיראק לא שקלו לעלות לישראל. הם היו פטריוטים עיראקים ורצו מאוד להישאר ולהשתלב. רק כאשר השלטונות החלו להתנכל להם בעקבות מלחמת העצמאות, לא היתה להם ברירה. רובם ראו עצמם עיראקים. כשחיילי צבא עיראק (המוג'אהדין) חזרו מובסים מהמלחמה בישראל ב 1948, הפך כל יהודי לחשוד באהדה לציונים.

 

וגם ב 1948 נפטרה פרחה בבגדאד. היא היתה חולה.

 

באפריל 1948, תוקף הצבא של פאוזי קאוקג'י את משמר העמק עם אלפי לוחמים ותותחים. חברי הקיבוץ מגינים על הקיבוץ יחד עם יחידות של ההגנה והפלמ"ח. רחמים מפקד עמדה 13 בקטע 3 (המוסד) איתו בעמדה ראובן שפירא, זיוה אמיר, ויוכבד אפרתי.

במאי 1948 בעקבות ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל, העבירו האנגלים את כל המכתבים שנכתבו בישראל המיועדים לעיראק ומסרו אותם לבולשת העירקית. הבלשים העירקים ניצלו את ההזדמנות כדי לסחוט כספים מהיהודים שאליהם נשלחו המכתבים. כך, אחרי שהגיע מכתב מרחמים, נעצרו ציון ויחזקאל ונחקרו. הבולשת ערכה חיפוש בבית המשפחה. הם לא היו היחידים, רבים נעצרו ונכלאו. לציון ויחזקאל נערך משפט, בפני שופט ששנא יהודים בשם אל נאעסאני, משפט שהיה מכור מראש והם נקנסו ב 1000 דינר. כסף שלא היה להם ולקח זמן לארגן אותו.

רחמים נידון שלא בפניו לתליה.

 

לולו סיימה את הלימודים בבית ספר על שם יחזקאל מנחם דניאל ב 1949.

רחמים ופרידה עם שאול

לולו שבירו היא שושנה אשל

במרץ 1950 הודיעה ממשלת עיראק שכל יהודי שרוצה, יכול לעזוב, אבל בלי הרכוש. כך החל מבצע "עזרא ונחמיה" שבו הועלתה רוב הקהילה מעל 120,000 נפש, ונותרו אלפים בודדים.

באמצע 1950 נרשמו לעליה לולו ואליאס. תיאום הגעתם עם רחמים נעשה דרך שלום, אח של פרחה אימם וגם אח של נזימה, שחי בלונדון. רחמים השאיר הודעה במזכירות של מחנה הקליטה שער העליה עם הנחיה לשלוח אותם למשמר העמק מיד כשהם מגיעים ב 10 אוגוסט 1950. 4 ימים אחרי שהגיעו נולדתי אני, הלל גלבוע, ב 14 אוגוסט 1950  וגם ב 1950 נולד דוד לנזימה ויחזקאל. בסוף 1950 נרשמו לעליה יחזקאל, נזימה והילדים.

אליהו שבירו

שאול מחזיק את הלל

עזרא בקבר אסתר ומרדכי בהמדאן 22-10-50

רחמים (ראשון משמאל) מרדכי בנטוב (ראשון מימין) 1950

במרוצת 1950 עזב עזרא לאיראן. הוא ידע פרסית כיוון שעבד באיראן. הוא הבריח את הגבול באיזור העיר חא'נקין HANAKIN כשיעי עם זקן. הוא התחפש לעוזר נהג של מבריח ערבי. משם נסע לטהראן, יצר קשר עם נציגי הסוכנות והם אירגנו את עלייתו ארצה בטיסה בנובמבר 1950. בארץ הגיע אל אחיו רחמים במשמר העמק.

 

יחזקאל והמשפחה עלו על המטוס ב 16 אפריל 1951 והם הפכו למעשה לפליטים. במטוס חיכה להם צלם במחנה, בנו רותנברג, שרחמים אירגן כדי שיתעד את הגעתם מרגע שהמטוס נוחת. התמונות מוצגות במרכז מורשת יהודי בבל באור יהודה. את ימי הקליטה בשער העליה ליווה אותם רחמים. סבא ציון נרשם אחרון לעליה. הוא קיווה לקבל חלק מהקנס ששילם ב 1948.

כאמור יחזקאל והמשפחה מגיעים לארץ ב 16 אפריל 1951. אחרי מספר ימים בשער העליה הועברו יחזקאל, נזימה, יוסי ודוד למעברה במנסי. הרוב במעברה היו כורדים ולא דיברו ערבית. חלק היו מרומניה. במשמר העמק חי ועובד עזרא שבירו. לולו ואליהו כבר היו באולפן במשמר העמק כשנה בגרעין הכשרה ומשם הצטרפו לגרעין יוצאי עירק בעין המפרץ שם היו כשנה.

נזימה, יוסי, אפרים, יחזקאל, דוד, שושנה מגיעים למעברה במנסי

נזימה, יחזקאל ושושנה בשער העליה

אפרים, יוסי, נזימה, יחזקאל, דוד, שושנה, רחמים בשער העליה

רחמים מבקש מהקיבוץ לאשר את קבלת ילדיו של יחזקאל, שושנה, אפריים ויוסי והקיבוץ אישר. רחמים לוקח את שושנה ואפריים למשמר העמק. הם בשוק. פרידה לוקחת את שושנה לעשות מקלחת חמה במקלחת של הבחורות. שושנה במבוכה. הכל חדש ושונה כל כך מבגדד. עדיין אין מספיק צעירים מעליית הנוער אז שניהם עובדים במפעל תמה בינתיים.

 

הפגישה של שושנה עם עזרא בחדר האוכל היתה בלי חיבוקים ונשיקות ונראה לשושנה מרוחק. המפגש עם הקיבוץ והניתוק מהמשפחה לא היה להם קל. לראות את עזרא "הגנדרן" מפנה את צואת הפרות ברפת יחד עם עמנואל לין היה מראה שהשאיר את רישומו על שושנה. בזמן שהותו במשמר העמק הכיר עזרא את דליה שעלתה מבצרה ב 1951. הם התאהבו ומרגע זה יהיו כל הזמן ביחד.

חודש אחרי שהגיעו אפריים ושושנה למשמר העמק הגיעו כ 40 צעירים מעיראק ללמוד ולעבוד בקיבוץ.  אפריים הצטרף לקבוצת רימון ואחרי שנה נשלח לקבוצה בקיבוץ "עמיר" לשנתיים ומשם לנירים כשהוא בן 15 ועבד בבקר לבשר עד 1956 מלחמת קדש.

 

שושנה הצטרפה לקבוצה העיראקית שנקראה "עמיר". אחד מחבריה של שושנה בקבוצה היה אלי עמיר הסופר שאת שם משפחתו המעוברת לקח מהקבוצה. המחנכים היו רבקה דיאמנט ועמוס הרפז. היא זוכרת שעבדה בדיר עם אוקה.

 

סוף 1951 כמה חודשים אחרי עליית יחזקאל, עולה ציון ורחמים מסדר לו מגורים בצריף בקיבוץ. הוא חי בקיבוץ אך בגלל קשיי שפה בילה בעיקר עם צעירי קבוצת עמיר. בשבתות הלך לבקר את בנו ומשפחתו במעברה מנסי מול היוגב מרחק הליכה של כ 3 ק"מ. כך כל בנות ובני משפחת שבירו עוברים כחלק מהקליטה בארץ בקיבוץ משמר העמק.

במרוצת 1951 פורצת מחלת הפוליו בארץ ודוד נדבק במחלה. אמא נזימה נוסעת לבי"ח יום יום. כדי לעזור בנטל מבקש רחמים מהקיבוץ לקבל את יוסי. יוסי היה בקיבוץ מאפריל 51 עד ינואר 53 יוסי מגיע והיה באלומה קרוב לשנתיים אך ב 1953 הקיבוץ ביקש תשלום וגם הקליטה היתה קשה ויוסי היה בורח לסבא ציון. במצב הזה מביאים את לולו מעין המפרץ למשמר העמק כדי לעזור ליוסי בקליטה.  לולו היתה במשמר העמק מספר חודשים וחזרה לעין המפרץ. העניינים לא מסתדרים ויוסי חוזר למעברה.

שושנה, עזרא ודליה בחתונתם 1952

מימין: שושנה, רחימם, יוסי, יחזקאל, אפרים במוסד משמר העמק

שאול עומד מימין. אפרים מלמד את יוסי לירות חץ עם קשת

שושנה, הבת של יחזקאל, מספרת שהיה לה קשה עם החילוניות, אבל לאט לאט התרגלה הפנימה ואפילו נהנתה. לעומתה לציון לא היה כל קושי. הוא היה ליברל ואוהב בריות. שושנה מתקשה להבין איך מדליקים אש בשבת או אוכלים לחם בפסח. קשה לה עם זה. לציון אין כל בעיה עם החילוניות. אין ספק שהליברליות של אבא ציון תרמה ועזרה גם לרחמים לחשוב באופן עצמאי, לקבל החלטות, להפוך לציוני ולעלות לארץ, אפילו בניגוד לדעתו של ציון האב.

רחמים ואביו ציון, שחיים בקבוץ, מביאים ליחזקאל ונזימה חלקים מהכבשים שנשחטו בקבוץ והקיבוץ נהג לזרוק, כמו הראש וחלקים פנימיים. נזימה עושה מהחלקים הללו מטעמים וגם מוכרת לכורדים שבמעברה את מה שנשאר. החיים במעברה קשים ביותר. כבודו של יחזקאל נרמס. שבר קשה. אין כסף. לא היתה פרנסה למרות שיחזקאל היה משכיל. גרים באוהל, אח"כ בבדון שזה אוהל יותר גדול. סבא ציון אוסף בקבוץ ירקות ופירות ומביא לבנו יחזקאל כל שבת.

ב 1952 חזרה לולו למשמר העמק מעין המפרץ כיוון שאבא שלה, ציון, הגיע לארץ וחי אז בקיבוץ.

אליאס עבר לקיבוץ חצור יחד עם חלק מהקבוצה של הצעירים העיראקים שהיו בעין המפרץ.

ב 13 פברואר 1952 נולד רפי גלבוע ו 3 חודשים מאוחר יותר, ב 21 מאי 1952 עזב עזרא את משמר העמק. הוא לקח מיטת סוכנות מהקיבוץ וישר למעברה של פרדס כץ. קרוב של משפחת שבירו, כפי הנראה בשם רחמים, הוא מנהל המעברה מטעם הסוכנות והוא מסדר לעזרא ודליה צריף במעברה. שבוע יותר מאוחר ב 28 מאי 1952, נוסעים עזרא ודליה לרבנות בת"א ומתחתנים. על המדרגות. המשפחה הקרובה היתה בחתונה. דרך אליהו הלל, עזרא מתקבל לעבודה אצל הקבלן רובינשטיין כמנהל פרוייקטים.

דני, אפרים, דוד, יחזקאל (יושב) יוסי, שושנה, נזימה (יושבת) עם נופר בתו של דוד

צלילה, גילה, עזרא, יוסי, דליה שבירו

רפי גלבוע. נולד 1952

בספטמבר 1952 נולד דני בבית החולים בעפולה. הקבוץ עזר מאוד לרחמים בקליטת משפחתו מעיראק. שושנה מספרת על תחושת האפליה שהיתה לה בזה שחברי קבוצת "עמיר" עבדו 4 וחצי שעות כל יום וילדי הקיבוץ עבדו רק שעתיים וחצי.

 

ב 1953 צלילה נולדה. ב 1954 עובר עזרא לעבוד במפעל שמשון לייצור מלט שנמצא בבית שמש. אז הם עוברים לקיבוץ צרעה. האוטובוס מוריד את דליה בצומת שמשון ומשם באמצע אוגוסט החם היא הולכת לקיבוץ שם מודיעים לה שאם היא הלכה את  כל הדרך ברגל ונכנסת בשער עם חיוך היא התקבלה לקיבוץ ללא עוררין. 

 

ב 1953 עוזבים יחזקאל ומשפחתו את המעברה. הם היו שם שנה וחצי. הם עברו ליקנעם. קבלו דירה מהסוכנות. נזימה המשיכה למכור את חלקי הכבשים שהביאו רחמים וציון. הראש, המעיים וחלקים נוספים. זה עזר בפרנסה. הם חיו ביקנעם שנה אך כיוון שלא היתה פרנסה עברו לשכונת התקווה וגרו אצל רג'ינה, אחות של נזימה, יחד עם יוסי, דוד ודני. רחמים, בעזרת הקבוץ סידר ליחזקאל עבודה בקבוץ חצור.

ב 1953 היתה ללולו במשמר העמק חברה בשם שושנה שחבר שלה בא לבקר. הוא סיפר ללולו שהוא לומד להיות אח פסיכיאטר. לולו הוקסמה מהרעיון והחליטה שגם היא רוצה. למחרת נעלמה עם החבר והתקבלה לקורס בבאר יעקב. אחרי מספר ימים חזרה לקיבוץ כדי לספר לרחמים וחזרה לבאר יעקב.  שנה אחר כך הגיע גם צבי לבאר יעקב ושם נפגשו. הוא שירת בצבא ואחרי הצבא שלחו אותו לקורס.

 

צבי קיוויתי נולד ב 1929 בבצרה. 1945 צבי היה בכלא בבצרה. אביו ביקש את עזרת הזמר סאלח אל כוויתי, שהיה בן דוד של צבי, (וסבא של דודו טסא) והוא עזר לשחרר את צבי. מיד אחרי שיחרורו ב 1946 ברח צבי בסירה לאבאדן שבפרס דרך השט-אל-ערב ומשם לטהרן. צבי היה בטהרן שנתיים וחצי ועבד בסוכנות. הוא הבין פרסית כיוון שאמא שלו היתה פרסיה. מפרס הגיע לארץ ב 1949. 

רפי, רונית, דני, שאול, פניה, שושנה, רחמים, שרה, הלל, פרידה, דוד

צבי ושושנה (לולו), שושנה (לוי) יוסי 1958

צבי ושושנה (לולו) 1958

ב 1954 מסיימת שושנה צאלחה 3 שנים בקבוצת עמיר. במסגרתה למדה להיות ציונית ולאהוב את הארץ. היא מספרת שהיו אלו 3 השנים המאושרות בחייה. היא מצטרפת למשפחה בשכונת התקווה. ב 1955 יחזקאל והמשפחה עוברים ליאזור ליד חולון.

 

ב 1955 נולד יוסי ואז, עזרא, דליה והילדים שהיו בצרעה בערך שנה, עברו למעברה של בית שמש. מפעל שמשון סידר להם בית על חשבון המפעל. בבית שמש התנדבה דליה לפעילות במפא"י. הם חיו בבית שמש עד 1965. שרה נולדה לפרידה ורחמים ב 31 דצמבר 1955. ב 1957 שושנה צאלחה שבירו לומדת הוראה וחינוך בסמינר הקיבוצים.

שושנה לולו התחתנה עם צבי אשל ב 1958 "באוהל מועד" ליד קולנוע תמר בחולון. הם הלכו לגור בבריכה ליד המגרש בחולון תמורת 35 לירות לחודש. נולדו להם רונית ב 1959 ואילן ב 1964.

במאי 1958 שושנה צאלחה מתגייסת לצהל. היא פוגשת את מישאל מתחתנת איתו ומקימה משפחה. ב 1961 נולדה גילה לדליה ועזרא. עזרא עבד כחשב כמויות אצל קבלנים כמו רובינשטיין, כור והחופר. אודליה נולדה לשושנה ומישאל ב 1964 ושרונה (שירי) נולדה ב 23 באפריל 1967.

עזרא ודליה עזבו את בית שמש בערך ב 1965 לפתח תקווה אצל ההורים. דליה עוברת קורס למנהלת משק של בית חולים בילינסון. מישהי שהכירה בבית שמש במסגרת של מפא"י עזרה לה להתקבל למנהלת משק בבילינסון. עזרא עבד בצנזורה ב 1965. אח"כ הפסיק לעבוד. בפנסיה עבד אצל שהרבני קבלני בניה שהיו שכנים של משפחת שבירו בבגדאד.

רחמים בעשייה ויצירה

רחמים בן 90 - 2004

שאול ליד הווטור

מישאל, אודליה, שושנה לוי

ב 9 יוני 1967 ביום האחרון במלחמת ששת הימים נהרג מישאל. הטנק שלו ספג פגיעה ישירה.

 

ב 21 מרץ 1969 ביום שישי שאול נפל.   

רחמים היה המורה הפופולארי ביותר במוסד שהיה אהוב על כולם ובעיקר אהוב על ידי תלמידיו לדורותיהם. כשלא לימד, היה יושב בכרכיה ויוצר כל מיני דברים וגם שומע את אום כולת'ום ועבדול ווהאב.

חייו של רחמים בקיבוץ רצופים עשיה, יצירה, פתרונות, נתינה, התנדבות, אופטימיות, רוחב לב, חיוך רחב, רגישות רבה ואהבת האדם. הוא היה הממחזר העיקרי בקיבוץ הרבה לפני שדיברו על מיחזור. הוא היה אוסף ברגים מהאדמה מנקה וממיין. לכל דבר מצא שימוש. 

בנוסף להיותו מורה למלאכה, היה סנדלר במוסד.  

על כריכת הספרים יצא שמו לפניוץ

בפסח תכנן, עיצב והתקין שולחנות עם 2 קומות שאיפשרו ישיבה של מעל 1000 חברות וחברים עם אורחיהם בחד האוכל

בשבועות חילק קלי באריזת החרוט

בחנוכה תיכנן, בנה והעיף סביבונים פורחים לקול תשואות הילדים. בנוסף בנה וחילק לילדים סביבונים מעץ ומנייר.

בימי חול חילק שומשום, לדר, ותכשיטים שעיצב ויצר

הוא יצר רהיטים לרוב, שולחנות, כסאות, ארונות, ספות שנפתחו למיטות, איצטבאות, מנורות קיר, שעוני מטוטלת, ועוד

מנחושת יצר כלים שונים

לנו ולאחרים בנה את העפיפונים הכי יפים ומעניינים

למפעל תמה פתר מגוון של פתרונות כדי להקל על העבודה

חלק מעשייתו מתועד בסרטונים שהפקתי וערכתי

הלל גלבוע 2020

Under construction

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now