top of page

מלכודת המיניבוסים

 

בשנת 1978 כביש האקספרס בין לאגוס Lagos ואיבאדאן Ibadan היה בבנייה. לכן נהגים נבונים שנשלחו כדי לאסוף Oyinbo מקולפים משדה התעופה באיקג'ה Ikeja לאגוס, כבר נסעו בנתיב החדש לאיבאדאן, למרות שהיה עדיין בשלבי חישוף העצים והשרכים.

 

מר מנשה אבופפו הגיע אז לניגריה, כדי להתחיל חוזה עבודה. הנהג שנשלח לאסוף אותו כבר נסע בנתיב החדש דרך הג'ונגל. לפני שיצא לטיסה המרגשת, בדק אבופפו במפות לאן הוא נוסע ועוד פרטים ומידע אודות ניגריה, כמו גם שהמרחק מלאגוס לאיבאדאן הוא

כ-140 קילומטר, כשעתיים נסיעה דרך הג'ונגל.

 

למוחרת בבוקר אני שומע צעקות במשרד הראשי. למעשה, כולם במשרד הראשי שומעים את הצעקות. לפי הדציבלים, סביר להניח שגם כל התושבים בשכונה, סביב אגבהבה Agbeba , שמעו את הצרחות. אבופפו מספר לי שעוד לפני שהתאושש מהטיסה והנסיעה הלילית דרך הג'ונגל לאיבאדאן, המנהל שלו שאותו פגש לראשונה רק באותו הבוקר, המהנדס רוזן, איבד את עשתונותיו בגלל משהו שהוא אמר.

 

"מה אמרת לו שהקפיץ אותו עד כדי כך, ועוד בעיקשות כזו?" אני שואל. אבופפו טוען: "הכול התחיל מזה שרוזן שאל אותי איך הייתה הנסיעה מלאגוס לאיבאדאן. בתשובה עניתי שהיה בסדר גמור. נסיעה לא ארוכה, רק 140 קילומטר דרך הג'ונגל. כשרוזן שמע את תשובתי, הוא קפץ ואמר שאין לי מושג על מה אני מדבר. רוזן אמר שהוא נמצא בניגריה כבר שלוש שנים, והמרחק מלאגוס לאיבאדאן הוא לפחות 500 קילומטר. על כך עניתי, שבדקתי את המרחק על המפה, והמרחק הוא 140 קילומטר. או אז, רוזן קפץ והתחיל לצרוח עליי – איך אני מעז לחלוק עליו, כשהוא כאן שלוש שנים ואני רק הגעתי אתמול?"

 

מובן שלא יעלה על הדעת שיבוא איזה אבופפו, ואחרי יום אחד יחליט להתווכח עם המנהל על המרחק בין לאגוס לאיבאדאן. ועוד לטעון כלפי המנהל, שהמרחק הוא 140 קילומטר, אך ורק משום שאכן זה המרחק. בעיקר שהמהנדס רוזן נמצא בניגריה כבר שלוש שנים! פשוט חוצפה לחלוק כך על רוזן.

 

קל יותר להאמין לשקר ששומעים הרבה פעמים, מאשר לאמת ששומעים בפעם הראשונה. יש פתגם אצל היורובה – "זה שאתה צודק, לא אומר שאתה חכם."

 

אבופפו אומר לי: "כן, זה לא היה נבון מצידי להתעקש על המרחק הנכון ולהתווכח עם רוזן ביום הראשון שלי כאן." העיקשות של רוזן הזכירה לי איך אחת מבנות הכיתה שלי השקיעה פעם חמש שעות, כדי לשכנע אותי שהיא לא עקשנית. היא טענה, שלמעשה, כשמישהו משכנע אותה אז היא משתכנעת.

 

אבופפו נשלח לרווקייה שלי. בערב הלכנו לארוחת ערב בקוקודום. אבופפו מספר לי על מאות מיניבוסים שראה ליד לאגוס. המיניבוסים תקועים על איזו גבעה, מעשה ידי אדם עם משטח ישר ורחב, עשוי מאדמת חמרה, לטרייט, כשמדרונות הגבעה תלולים מאוד בגובה של שלושה מטרים בקירוב. הוא שואל: "איך הגיעו המיניבוסים האלו לשם? הם נראים חדשים מאוד. לא ייתכן שהמיניבוסים טיפסו לשם, ולא ברור איך הם יתגלגלו משם. מאות מיניבוסים לכודים על מגרש חנייה בלי אפשרות לרדת." גם אני ראיתי את המיניבוסים. "אני באמת לא יודע," עניתי.

 

לאחר כמה ימים אני פוגש את איודלה טמיטופה Ayodele Temitope שהוא היה אולי כומר קתולי בלאגוס. נפגשנו באירוע מסוים, הוא מספר לי הרבה סיפורים ונשמע לי אדם מלומד ומנוסה. ככומר בכנסייה הקתולית טמיטופה חייב בנדר פרישות, ולכן הוא לא מתחתן ואין לו משפחה. מצד שני, חלק מתפקידיו בקהילה הוא לייעץ בעניינים כאלה ואחרים הנוגעים בחיי משפחה. אבל כיוון שאין לו משפחה, התושבים לא כל כך סומכים על עצותיו. "אי אפשר לספר סיפורים ליורובה, הם לא פראיירים," אומר טמיטופה.

 

אני מנצל את התבונה של טמיטופה ושואל אותו לפשר המיניבוסים הלכודים. "ובכן מאסטה, מאסטר," אומר טמיטופה, "ככל שאתה אינטליגנט יותר, כך אתה סקרן יותר." ולגבי המיניבוסים, הינה מה שקרה. סוג הקרקע בתחילת כביש האקספרס מלאגוס לאיבאדאן הוא לאטרייט, (חמרה בעברית), שנחשב לחומר טוב לשכבות הבסיס של הכביש. הקבלן הגרמני שזכה בחוזה של סלילת הכביש, זקוק לכמות גדולה של לאטרייט.

 

כדי לצמצם את עלויות ההובלה, חיפש הקבלן לאטרייט סמוך לכביש. וכך, הקבלן החל לחפור את הלאטרייט סמוך לכביש מייד לאחר שקיבל את החוזה ממשרד העבודה הפדראלי. לרוע המזל, על השטח הסמוך לתוואי הכביש ממוקם מגרש חנייה שעליו חונים מיניבוסים מיובאים ששייכים למדינת לאגוס, והם חונים על מגרש ששייך לצ'יף מקומי. מדינת לאגוס משלמת לצ'יף חניון איקג'ה דמי שכירות חודשיים עבור חניית המיניבוסים.

 

צ'יף חניון איקג'ה לא פראייר. יש לו ניסיון ויכולות מוכחות למשא ומתן ניגרי עם אנשים מקולפים, ובעיקר מקולפים מגרמניה. הוא מנהל משא ומתן עיקש עם הקבלן על פיצויים, כדי להוציא ממנו כמה שיותר. למעשה, המטרה של הצ'יף היא לקבל 100,000 ניירותNaira  , אבל כמקובל, הוא מתחיל את המשא ומתן בדרישה ל-2,000,000 ניירות. זו השיטה.

 

הקבלן הגרמני לא מבין את רזי המשא ומתן בניגריה, וכשהוא שומע את הדרישה של הצ'יף, הוא מבין שאין עם מי לדבר. מלכתחילה התקציב של הקבלן הוא 50,000N. הצ'יף מציע לקבלן הנחה ומעמיד את הצעתו על N1,800,000 המקולפים לא זזים מ-50,000N זה התקציב ואין אישור של ההנהלה לשינוי בתקציב.

 

ימים באים והולכים תוך כדי המשא ומתן. בכל יום מציע הצ'יף הנחה נוספת, ובכל יום הקבלן מגרד ומקלף עוד לאטרייט בכל השטח מסביב למגרש החנייה, שם מחיר הלאטרייט הוא בהתאם לתקציב. לאט-לאט הקבלן מעמיק את החפירות מסביב למגרש החנייה ומשאיר את מגרש החנייה של הצ'יף גבוה מעל השטח שנחפר, כמו אי בלב ים.

 

בשלב מסוים, מגרש החנייה הופך למלכודת למיניבוסים, וכך נתקעים מאות מיניבוסים חדשים של מדינת לאגוס על הגבעה.

 

וזה כל הסיפור, אלא שכאשר שר העבודות של מדינת לאגוס שם לב לגבעת המיניבוסים, הוא קורא לצ'יף ומכריח אותו להוריד מייד את המיניבוסים מהגבעה, תוך שהוא מאיים על הצ'יף. הצ'יף פונה בבהילות לקבלן לעזרה בהורדת המיניבוסים, כי רק הקבלן הזה יכול להוריד את המיניבוסים. עכשיו הקבלן הגרמני מציע לצ'יף עזרה תמורת 2,000,000N.

bottom of page