The Roots | השורשים

> מבוא 

 

זה סיפור על משפחה של יהודים ממזרח אירופה, מתחום המושב. הוא מאפיין את אותם אנשים שהצליחו להשתחרר מהדת ולהתפתח כאנשים ציוניים, עובדים, ליברלים, משכילים, יצרניים ומגשימים

 

חופש זה לא ערך מובן מאליו. זה ערך שנלחמים בשבילו. כדי להבין את שורשי החופש הזה, נתחיל את המסע להיכרות עם המשפחה בהורים של לייב ואסתר. באברום ורייזל קיפרמן, שנולדו בשני שטעטעלים יהודים חקלאים, במחוז סורוקה שבבסרביה

ב 1860 המשפחה חיה בבסרביה, היא מולדובה היום. אז נולדו ההורים של אסתר ואריה לייב, אברום קיפרמן (1859) כפי הנראה בורטוז'ן ורייזל (1858) בדומברבני שבחבל סורוקה, בסרביה. בערך באותו הזמן נולדו גם אברהם רושקובן ברזינה וזיסל ההורים של חנה שנישאה לאריה קיפרמן ואסתר שנישאה לקיסיל גרובוקופאטל. אז גם נולד דב בערל מושינסקי בוורטוז'ן אבא של יעקב מושינסקי שנישא לאסתר קיפרמן

 

> בסרביה

מהו חבל הארץ הזה שנקרא בסרביה? במאי 1812, נחתם הסכם "בוקרשט" בין האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית, שקבע את התנאים לסיום אחת מהמלחמות הרבות שבין הרוסים והטורקים שהתחילה ב 1806. האימפריה העות'מאנית העבירה לידי האימפריה הרוסית טריטוריה גדולה עם קרוב לחצי מיליון תושבים. חבל הארץ כונה על ידי הרוסים בשם בסרביה. כיום בעיקר מולדובה

> היהודים החקלאים

ככלל יהודים לא היו חקלאים, הממסד הרבני שהנהיג את הקהילות היהודיות התנגד לעבודה בחקלאות מחשש להתבוללות. ב 1804 פורסם "חוק תקנות היהודים" ברוסיה של הצאר אלכסנדר. חוק שמורה על גירוש יהודים מהכפרים לערים כי הם פוגעים בעבודת החקלאים על ידי מכירת שתיה חריפה. החוק מעודד את מעט היהודים החקלאים להישאר בכפרים ונותן להם פטור ממס. הצאר אלכסנדר רוצה שהיהודים יהיו יצרניים, שיתרמו לכלכלה של רוסיה ושיהיו כמו שאר האזרחים. כתוצאה, אכן הוקמו מספר ישובים יהודים חקלאיים בחבל חרסון, למרות התנגדות הממסד הרבני. עם זאת, התוצאה הנוראה של הגירוש גרמה לביטול החוק ב 1812. ב 1825 עלה הצאר ניקולאי הראשון לשלטון. גם הוא חיפש דרך "לשקם" את היהודים, והקים ועדה שתמליץ לו על צעדים. באוגוסט 1827 בוטל הפטור מגיוס לצבא שניתן ליהודים 30 שנים קודם, וגם יהודים חויבו להתגייס לצבא. יכלו לקבל פטור מגיוס, תמורת 1000 רובל, סוחרים הרשומים באגודת הסוחרים, בעלי מלאכה הרשומים באגודה מקצועית, רבנים, בוגרי בתי ספר רוסיים רשמיים וחקלאים. במילים אחרות, או שתתגייסו לצבא או שתעבדו או תלמדו לימודי ליבה. מבחינת הממסד הרבני זו קטסטרופה. כמו היום. כדי לחמוק מהגיוס לצבא, אכן פונים מעט יהודים לחקלאות. הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמור השלישי של חב"ד מ 1827, מימן ועודד יהודים להפוך לחקלאים ולהקים ישובים, העיקר, לא להתגייס לצבא. כמו היום. ב 13 אפריל 1835 חתם הצאר על "חוקת היהודים" החדשה, שמבוססת על חלק מהתקנות של הצאר אלכסנדר, ובה סעיף 23 שאמר: "היהודים רשאים להתיישב על אדמות השייכות לממשלה או אדמות שנקנו על ידם, לצמיתות, בכל שטחי "תחום המושב." היהודים החקלאים יהנו מפטור על מיסים אישיים ל 25 שנים, יקבלו פטור מגיוס לצבא ופטור ממיסי המחוז "הזמסטבו", מעין ארנונה, ל 10 שנים." בנוסף לכל ההטבות, נותן הצאר ליהודים אשראי לרכישת ציוד חקלאי. הצאר מנסה לעודד יהודים לעבוד ובעיקר בחקלאות. החלטות אלו של הצאר האיצו את ההתיישבות במערב רוסיה בכלל, ובבסרביה בפרט. ב 1860, קצת אחרי שאברום ורייזל נולדו, יש כבר 11 אלף יהודים חקלאים בבסרביה מתוך 100 אלף יהודים

> בסרביה הציונית

מבסרביה עלו לארץ כבר ב 1880. 7 משלחות מבסרביה השתתפו בועידת היסוד של תנועת חובבי ציון ב 1890 באודסה, וזאת 7 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון. ב-1922 היו בבסרביה 140 בתי ספר של יהודים מתוכם 105 היו בעברית ולמדו בהם 16 אלף תלמידים יהודים

> דומברבן, השטעטעל שלנו

עכשיו שאנחנו מבינים יותר טוב מהי בסרביה בכלל, ננסה להבין את דומברבן וורטוז'ן החקלאיות בפרט, כי שם נולדו וגדלו אברום ורייזל, הסבים של ההורים שלנו, ושם חיו הוריהם והסבים שלהם. שם גם נולדו הסבים שלנו לייב ואסתר וגם ההורים שלנו דב, פניה, בתיה, לאה, יוסף, שלמה וחיים. פרידה ויוסף נולדו ברזינה, אבל גדלו בדומברבן. דומברבן היא השטעטל שלנו

כאמור, הצאר ניקולאי הראשון מועדד יהודים להיות חקלאים וזה גם משרת את רצונו ליישב את בסרביה. הוא מעודד את היהודים להיות בעלי קרקעות וחקלאים. ב-1836 מוכרז דומברבן כישוב החקלאי היהודי הראשון בבסרביה מתוך 16 ישובים כאלו. הישוב הוקם בחבל סורוקה בבסרביה, היום מולדובה. היו אלו 24 משפחות, בעיקר ממז'יבוז' שבחבל פודוליה (כן כן איפה שהבעש"ט ישב), שרכשו 12,870 דונם מהנסיכה קונטהקוזינו מיאשי ברומניה, כדי להקים את דומברבן. כ 90 משפחות  ממזיבוז ומוגילב עלו על הקרקע

רייזל נולדה בדומברבן ב-1858, 22 שנים לאחר שהמייסדים ממז'יבוז' וממוגילב שבפודוליה הקימו את דומברבן וורטוז'ן. זה אומר, שסביר להניח שהסבים של רייזל ואברום היו ממייסדי דומברבן וורטוז'ן ובאו ממז'יבוז' ומוגילב. הם היו חלוצים שהקימו שטעטלים חדשים בנסיון לחיות חיים אחרים וטובים יותר, אפילו אם המניע העיקרי שלהם ושל הרבנים שלהם היה להתחמק מהשירות הצבאי

השידוך בין אברום ורייזל מתרחש בערך ב 1880. הם מתחתנים ומקימים את ביתם בדומרבן, כמקובל אז, כפי הנראה סמוך לביתם של ההורים של רייזל. כמו שחיים כותב, אברום לא היה חקלאי, הוא היה כובען "שלויפקע מאכער", בעל מלאכה בישוב יהודי חקלאי. היה לו בית מלאכה ועבדו בו 2-3 מתמחים. היו לו סוס ועגלה, איתם נסע לירידים כדי למכור כובעים

בדומברבן היו 5 בתי כנסת ששירתו מעמדות וקבוצות שונות. בתי הכנסת היו הרבה יותר מבתי תפילה. הם היו מרכז החיים החברתיים וגם מרכזים לקבלת מידע. שם עשו NETWORKING. לבית הכנסת ה"קלויז" בראשותם של ר' אהרון זיגלבוים ור' חיים קורנבליט הלכו בעלי הקרקעות, החקלאים, והעשירים, ל"שול" בראשות ר' אפריים פליישר ודודל בולשוויק הלכו פשוטי העם, "הקלייזל" שירת בעיקר את משפחתו וחבריו של ר' אידל (האדום) ברונשטיין. אברום התפלל בבית הכנסת של בעלי המלאכה "שניידערשע שול" בראשות ר' אורצי החייט ובנו משה, אבל בשבתות וחגים הוא הלך ל "דייטשע שול", בית הכנסת המרכזי שם נתן את דרשותיו הרב של דומברבן ר' משהלה שטרנברג ואח"כ בנו לוי שטרנברג

יוסף מושינסקי, שנולד בדומברבן, מספר שדומברבן הוא יושב מוקף שדות חיטה, תירס ,מטעים ויערות. לכל בית היתה חצר גדולה עם באר ממנה שאבו מים. ליד כל בית היתה פרה או שתיים, כמה תרגולות, אווזים, עיזים ועצי פרי. הגידול הנפוץ בדומברבן, וגם בישובים אחרים בסביבה, היה הטבק. ליד בית הספר העממי היה כר דשא ירוק טבעי עם עצים ושיחים. מעין פארק. דב קורא לפארק "בארג". אחרים קראו לפארק הטבעי הזה ה"טוליקע". צעירים ומבוגרים מהשטעטל אהבו מאוד לבלות בטוליקע על הדשא ולשחק בין השיחים

דומברבן היתה שטעטל מאורגנת מאוד עם בתי ספר, בית מרחץ, בנק, דואר ומשטרה. כל שנה, בחצר "תלמוד תורה", חפרו בור עמוק ("לידובני") ובחורף מילאו את הלידובני בגושי קרח גדולים שהובאו מן הנחלים הקפואים. הלידובני כוסה בגג מקש וכך היה לכולם קרח במשך הקייץ

> וורטוז'ן

וורטוז'ן הוקמה שנתיים אחרי דומברבני ב 1838 על גדות הדנייסטר, על אדמה שנרכשה בידי 47 משפחות, במקום שבו כבר היו מספר בתים. הם רכשו 390 דיסייטין (4200 דונם). ההבדל הגדול מדומברבן שבמשך הזמן הצטרפו לורטוז'ן הרבה יהודים וגויים לא חקלאים וב 1897 רוב התושבים היהודים שם לא היו חקלאים כלל. היהודים היוו 60% מהתושבים. ב 1897 חיים שם 1047 יהודים. חלוקת הקרקע לא היתה שווה ורק ל 37 משפחות יש קרקע לחקלאות. הם היו יותר דתיים מדומברבן ופחות ציונים

אברום קיפרמן נולד ב 1859 כפי הנראה בוורטוז'ן. שם אביו טעון בדיקה המועמד זה לייב. הסבים של אברום הגיעו גם כפי הנראה ממז'יבוז' שבפודוליה ב 1838, כמו הסבים של רייזל, והיו ממייסדי ורטוז'ן

> מתחילים להתרחב

ב 1884 נולדה אסתר, בת לרייזל קיפרמן בת 26. 4 שנים מאוחר יותר, ב 1888 נולד לייב ורייזל בת 30. האחות והאח גדלים בדומברבן. שווה לשים לב, שלאברום ורייזל יש 2 ילדים בלבד, מעט יחסית לתקופה, וגם שרייזל מביאה את אסתר הבכורה כשהיא בת 26, מאוחר יחסית

אסתר ולייב שומעים על ציונות כל ילדותם. כזכור, 7 משלחות מבסרביה השתתפו בועידת היסוד של תנועת חובבי ציון ב 1890 באודסה, אסתר כבר בת 6. 7 שנים אח"כ ב 1897 (כשאסתר בת 13) מתקיים הקונגרס הציוני הראשון בבזל. ר' משהל'ה שטרנברג הרב של דומברבן הוא ציוני גדול והוא משפיע על דומברבן כולה. לרב יש תמיד השפעה גדולה על השטעטל

 

בסביבות 1902 בהגיעה אסתר לפירקה, מחפשים לה חתן. את החתן מוצאים בוורטוז'ן, השטעטעל של אברום, ושמו יעקב מושינסקי. יעקב הוא אחד מ 10 בניו של דב מושינסקי, רב מוורטוז'ן. ברור שהוא לא "הרב" של ורטוז'ן, כיוון שב 1899 התמנה אברהם יוסף פריצמן כרב של ורטוז'ן. משפחת מושינסקי מורטוז'ן היא מאוד דתית ולא ציונית. בשלב מסוים מחרימה המשפחה מורטוז'ן את יעקב בנה כיוון שהם מבינים שאנשי דומברבני בכלל ומשפחת קיפרמן ואסתר בפרט הם מאוד ציונים

כיאה לבנו של רב, היה יעקב בוגר ישיבה והוסמך להיות מוהל ושוחט. אחרי נישואיהם, החליטו להתיישב בדומברבן, ובנו בית ליד אברום ורייזל. יעקב לא יכל לשמש כמוהל או שוחט בדומברבן. הג'וב הזה היה תפוס ב"חזקה" ע"י אחרים ויעקב נאלץ להתפרנס מכפרים אחרים. זה לא היה פשוט. בכל זאת מתחילים להרחיב את המשפחה. ב 1908 כשאסתר בת 24 היא מולידה את בערל דב. הנכד הראשון והאהוב של אברום ורייזל. כמו רייזל אימה, יחסית ליהודים אז, אסתר הופכת לאם כשהיא יחסית בוגרת

ב 1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה ויעקב מגויס לצבא הרוסי. אסתר נשארת לבד בהריון. דב בן 6 שוהה בעיקר אצל הסבים וימשיך מעכשיו לשהות אצלם. תוך כדי שירותו של יעקב בצבא הצאר, ב 1915 נולדה לו הבת לאה. בסוף 1917 מתרחשת המהפכה הבולשביקית ורוסיה נכנסת לבלגן. יעקב לא פרייר, הוא מנצל את הבלגן וחוזר הביתה לדומרבן. כשהוא מגיע פרוע, מותש ומלוכלך אחרי 3 שנות היעדרות, הוא דופק על הדלת ורייזל פותחת את הדלת ולא מכירה אותו. רק אברום קולט שזה יעקב

כאמור, אחיה של אסתר, לייב אריה, נולד ב 1888 בדומברבן. היו אז בערך 1700 תושבים בדומברבן. אבל, הפרנסה היתה קשה ורבים עזבו את דומברבן בחיפוש אחר פרנסה. ב 1910 למשל ירד מספר התושבים ל 1132. ב 1911 כשהוא בן 23, גם אריה לייב מתחיל להסתובב בבסרביה, לחפש את העתיד. ככה הוא מתגלגל לרזינה, רואה צעירה יפה ונדלק. איטה חנה לבית רושקובן היא יפהפיה בת ה 19 מהעיירה רזינה שעל גדות הדנייסטר. מהר מאוד הם מתארגנים לחיים משותפים. ב 1912 הם מתחתנים. הם חוזרים לדומברבן ובונים בית ליד ההורים אברום ורייזל

לייב היה חנווני בדים ופרוות. לדבריו, לא היה בחנות כמעט כלום. חנות קטנטנה. הוא בעיקר נסע בין ירידים בנסיון למכור את מרכולתו. בכל אופן, הוא ואיטה מתחילים לעבוד על הגדלת המשפחה. ב 13 במאי 1913 נולדה פניה וביוני 1916 נולדה בתיה. שתיהן נולדו בדומברבן. בערך ב 1917, תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, אולי בעקבות המהפכה הבולשביקית, עוברים הזוג לייב ואיטה קיפרמן עם הילדות  הקטנות לרזינה בתקווה לפרנסה טובה יותר

> רזינה

רזינה יושבת על גדות נהר הדנייסטר. ליד רזינה נמצאו שרידי התיישבות מלפני 2500 שנה. ישוב עתיק במיקום טוב. חנה איטה רושקובן נולדה ב 1892 לזיסל ואברהם רושקובן. משפחה מבוססת שעסקה במסחר בטבק והיו להם שדות וכרמים. בהיות חנה איטה ילדה, נפטר אברהם אביה והיא ביחד עם אימה זיסל עברו לגור אצל אחותה הבכורה אסתר שכבר היתה נשואה לקיסיל גרובוקופטל שהיה איש אמיד. רזינה היתה אז עיירה בינונית. היו אז ברזינה 3 טחנות מים, מבשלת בירה, סדנת עיבוד עור, מזח על הנהר, ארבעה מפעלי אבן גיר (כפי הנראה למלט) אחד מהם היה בבעלות משפחת מ. גרובוקופטל. ועוד פרט מעניין ברשומות. באפריל 1886 היתה שורה של חנויות ברחוב הראשי של רזינה, ובהן חנויות טבק על שם לייב שלמוב רושקובן של המשפחה

GROBOCOPATEL  -  גרובוקופטל

SELMOV ROSHCOVAN - שלמוב רושקובן

ב 1917 פניה בת 4 ובתיה בת שנה ומלחמת העולם הראשונה בעיצומה, ובארץ, אבן הדרך החשובה ביותר בציונות, הצהרת בלפור, מייצרת גלים אצל יהודי אירופה הציונים. ברוסיה פורצת המהפכה הבולשביקית, ויעקב חוזר מהשירות הצבאי. לייב ואיטה חנה מחליטים לעבור לרזינה אל אסתר רושקובן אחותה. וגם זה קורה ב 1917, מוקם הסובייט של פועלי רזינה כחלק מהמהפכה

ב 1918 מלחמת העולם מסתיימת. אט אט בקבוצות קטנות ובבלגן חוזרים חיילים רוסים מהחזית באירופה. חלקם עוברים בבסרביה ובאיזור רזינה מתרחשים אירועים אלימים, שוד ואונס שמבצעים החיילים הרוסים. כתוצאה מסיום מלחמת העולם הראשונה, בינואר 1918 מוכרזת עצמאות הרפובליקה של מולדובה. אבל חודשיים אחר כך במרץ 1918 מתאחדת מולדובה עם רומניה וזה שינוי משמעותי במולדובה שבעצם עוברת מידי הרוסים לידי הרומנים. שינוי עצום עבור התושבים. וזו גם השנה שבה נולדה פרידה ברזינה, בת לחנה ולייב

> דודה אסתר מרזינה

קצת על אחותה של חנה קיפרמן, הדודה אסתר גרובוקופטל לבית רושקובן, שהיתה אישה מיוחדת. דודה אסתר מרזינה הביאה לעולם 12 בנים עד שהבת אוניה נולדה. שניים נהרגו במהפכה הבולשביקית ב 1917. אחד טבע בדנייסטר. 3 הוגלו לסיביר בשנות ה 30. חיים היה מנהל מפעל שמן ברזינה. פייסי חי ברזינה. דוד למד ראיית חשבון בקישינב ועבד בבנק ברזינה. יוסף,ואוניה נשארו ממערב לדנייסטר והיו בקשר עם המשפחה כל הזמן. פייסי וחיים הגיעו לצרנוביץ ב 1940 לביקור. סוסיה ועוד אח חיו בז'מרינקה. הם היו משכילים אבל קומוניסטים וניספו בשואה. הדודה אסתר לבית רושקובן וקיסיל גרובוקופטל ניספו בשואה. פייסי שרד את השואה וגורלו לא ידוע. יוסף ואוניה היו יחד עם חיים ובתיה בבריחה הגדולה. על קיסיל, שבא ממשפחה אמידה, מספרים שביקר בארץ ישראל. ושעבד ברכבת. אולי בתחנה בריבניצה, כי ברזינה לא היתה רכבת. לקיסיל היו 2 אחים שגרו בבלץ והיתה להם חנות בדים. הוא היה מהראשונים ברזינה שהיה לו טלפון כבר ב 1925

> חזרה לדומברבן ובולבוץ

ב 1920, היו ברזינה 749 בתים עם 4320 תושבים. עיירה לא קטנה עם רוב יהודי. ב 6 ינואר 1920 נולד יוסף קיפרמן ברזינה אבל אחרי לידתו החליטו לייב וחנה לחזור לדומברבן. רזינה לא האירה להם פנים. בערל מושינסקי בן 12 חי אצל סבא אברום וסבתא רוזה היא רייזל בדומברבני. כל יום ראשון הוא נוסע עם סוס ועגלה, לגימנסיה תרבות בסורוקה יחד עם משה שטרנברג הצעיר, הבן של הרב. הם היו תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה בסורוקה. אביו של משה, לוי, היה רב מכובד ביותר, ציוני גדול ומוערך. משה הבן יעלה לארץ וילמד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בימי שישי הם חוזרים לדומברבני ובערל מתגורר אצל הסבים. פניה בת 7 כבר לומדת בגימנסיה בסורוקה וגרה אצל הדודה בסורוקה, אחות של חנה ולפעמים אצל הדוד. בתיה נשארה ברזינה ולמדה בבית ספר עממי. בינואר 1920 נולד בדומברבן יוסף מושינסקי בן לאסתר. 2 יוספים תוספת למשפחה. שני היוספים שנולדו ב 1920 קרואים על שם אבא של רייזל, יוסף שנפטר בין 1909 ו 1919. לאחר זמן עם תום הלימודים ולאחר שלייב סיים, בעזרת אביו אברום, לבנות את הבית ליד הבית של ההורים, חזרו פניה ובתיה לדומברבן

ב 1924 נולד בדומברבן שלמה מושינסקי בן לאסתר לבית קיפרמן. ב 1925 נפטר השוחט של רזינה. סוף סוף קצת חדשות טובות. למה? כי קשה מאוד להשיג "חזקה" לתפקידים מרכזיים בקהילה יהודית. ה"חזקה" היא רכוש ועוברת בירושה או נרכשת בכסף רב. המשפחה מדומברבן שומעת על החדשות ממשפחת גרובוקופטל ברזינה ואברום מחליט שזו הזדמנות לעזור לאסתר ובעלה פרנסה מכובדת. הוא רוכש את ה"חזקה" של השוחט וגם את ביתו ברזינה ונותן אותם ליעקב ואסתר מושינסקי. יש להם ברזינה את משפחת איטה רושקובן וגרובוקופטל וזה עוזר להם להיקלט בעיירה החדשה. אסתר ויעקב יחד עם יוסף בן ה 5, שלמה בן השנה ולאה בת ה 10 עוברים לרזינה. דב, בן 17 עדיין לומד בסורוקה, מתגורר בסופי שבוע בדומברבן אצל סבא אברום שמממן לו את הלימודים ודואג לכל מחסורו

ב 1926 נולד חיים קיפרמן בדומברבן. פניה בת 13 לומדת בסורוקה בגימנסיה. בתיה בת 10 ופרידה בת 8 ויוסף בן 6 לומדים ועוזרים במשק הבית בדומברבן. ב 1927 מתרחש אסון גדול. הבית של אריה לייב וחנה בדומברבן עלה באש כולל הריהוט ובגדים. רכוש יקר נשרף. בעזרת הקהילה היהודית, מצאו לייב ואיטה בית בכפר קטן לא רחוק מדומברבן בשם בולבוצ'י, חיו שם רק 10 משפחות יהודיות. לייב ואיטה עברו לשם עם חיים התינוק. מאוחר יותר גם פרידה הצטרפה. היתה להם פרה ופרידה זוכרת איך היתה חולבת אותה. ההורים לייב ואיטה פתחו מכולת קטנה בבולבוצ'י שנוהלה על ידי איטה. לייב עבר בכפרים ומכר כל מה שאפשר. בולבוצ'י היה כפר קטן עם מעט יהודים והמישפויחע לא הרגישו שם בנוח. לכן כשב 1929, כשלייב מקבל הצעת עבודה מחנות לסחר פרוות בצ'רנוביץ הם מיד מחליטים לעבור לצ'רנוביץ

עם תום הלימודים בגימנסיה בסורוקה מצטרף בערל מושינסקי לתנועת "החלוץ". בל"ג בעומר 1927 לוקח אברום קיפרמן עם סוסו ומרכבתו את נכדו האהוב בערל לחוות החלוץ "ביליצ'ני" שליד בלץ ושם הכיר את טובה אשתו לעתיד. בינתיים הוא גם מצטרף לגורדוניה. לפי גדעון משאלי, בנו הצעיר של דב, היה דב פעיל מרכזי בגורדוניה, תנועה שהושפעה מא.ד.גורדון, ושימש מזכיר גורדוניה בקישינב מ 1927 עד עלייתו ארצה ב 1929

ב 20 נובמבר 1929, חודש אחרי שלייב וחנה עוברים לצ'רנוביץ, רותם אברום קיפרמן את העגלה לסוסו בדומברבן ולוקח בהתרגשות רבה את נכדו האהוב דב בן 21 ואת טובה, שזה עתה התחתנו, לתחנת הרכבת במארקולשט. נסיעה של 26 ק"מ דרומית מדומברבן. דב מספר שמצד אחד שמח אברום על שנפל בחלקו ללוות את נכדו הבכור והנשוי במסעו לארץ ישראל מצד השני חשש שמא זו פרידה סופית מנכדו שגידל בביתו ונתן לו חינוך והשכלה. במארקולשט לוקחים דב וטובה רכבת לקונסטנצה ומשם עולים על האוניה "סינייה" ליפו. דב וטובה מגיעים לארץ 3 חודשים אחרי מהומות ומאורעות קשים של ערבים נגד יהודים וחודש אחרי "יום חמישי השחור" הוא המשבר הכלכלי הגדול ב 1929 שהשפיע על כל העולם

דב היה הנציג הראשון של המשפחה בארץ. ופרץ את הדרך. אגב, הקבוצה הראשונה של חלוצים שיצאה לארץ מדומברבן עלתה ב 1924.  יחד עם זאת בודדים מדומברבני מגיעים לארץ כבר ב 1880. ב 1933 עלו ההורים יעקב ואסתר מושינסקי עם יוסף בן ה 13 ושלמה בן ה 9 ולאה בת ה 19 הצטרפה אליהם ב 1934. גם ההורים של טובה עולים ארצה ב 1933

> צ'רנוביץ

משפחת קיפרמן עוברת מבולבוץ' לצ'רנוביץ באוקטובר 1929. הם שוכרים עגלה עם 2 סוסים ויוצאים לדרך של 212 ק"מ. כל 20 ק"מ מחליפים סוס, וסוס אחד נח. צ'רנוביץ זה כבר סיפור אחר. לא שטעטל אלא עיר גדולה וחשובה. מרכז מסחרי ותרבותי. כ 150 שנים, עד 1918 שלטה בצ'רנוביץ האימפריה האוסטרו-הונגרית, הכל היה בגרמנית. במלחמת העולם הראשונה, השתלטה על צ'רנוביץ ממלכת רומניה, והכל ברומנית. ב 1940 תפס הצבא האדום את העיר והיא סופחה לברית המועצות, והכל ברוסית. אחרי שנה אחת, ב 1941, נכבשה על ידי הגרמנים והרומנים ושוב ברומנית. ב 1944 שוב חזרו הרוסים לשלוט והכל חזר להיות ברוסית

כשהקיפרמנים עוברים לצ'רנוביץ, בסתיו 1929, חיים בצ'רנוביץ 112 אלף תושבים, מתוכם 40% יהודים שהיוו חלק חשוב ביותר בתרבות של העיר. ב 1912 שימש יהודי אפילו כראש העיר. בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והיתה בה פעילות ציונית רבה גלויה, ורבים מבוגריהן עלו לארץ-ישראל. המעבר מבולבוצ'י לצ'רנוביץ היה מעבר גיאוגרפי, תרבותי ומנטלי גדול עבור המשפחה. העיר היתה קוסמופליטית והיו בה רומנים, אוקראינים, גרמנים, יהודים ופולנים. השפה השלטת ברחוב עדיין היתה גרמנית

המשפחה מגיעה לצ'רנוביץ והיא כוללת את ההורים לייב וחנה, את חיים בן ה 3 ואת בתיה בת ה 13. פניה בת ה 16 עדיין למדה בסורוקה ופרידה בת ה 11 נשארה עם הסבים אברום ורייזל בדומברובני לומדת ועוזרת במשק הבית, יוסף בן ה 9 נשאר עם הסבים בדומברבני כדי לסיים את הלימודים. זו שנה לא פשוטה לאברום ורייזל. הם כבר בני 70. ארבע שנים קודם עזבו את דומברבני אסתר והילדים ועברו לרזינה. עכשיו עוזבים לייב ומשפחתו לצ'רנוביץ. דב, הנכד שגדל אצלם, עוזב לארץ בנובמבר. הם נשארים עם פרידה ויוסף למשך שנה וב 1930 הם נשארים לבד בדומברבני

ברזינה חיים אסתר ויעקב מושינסקי בבית יפה לד הדנייסטר עם לאה בת 15, יוסף בן 10 ושלמה בן 6. יעקב הוא השוחט והמוהל של הקהילה ברזינה והפרנסה משופרת. זה עתה נולדה מידלה באוגוסט 1930 בת לדוד גרובוקופאטל וליובה,  אחיה יחיאל כבר בן שנתיים. אביה דוד עובד בבנק ברזינה

בהתחלה משפחת קופרמן עזרה לקיפרמנים להיקלט בעיר ונתנה להם מחסה עד שלייב מצא דירה קטנה. הדירה שמצא היתה במצב רעוע ביותר עם נזילות מים, קור, וסבל. לייב ואיטה עבדו קשה כדי להתפרנס. הם קנו מוצרים שונים ומכרו אותם. עם הזמן מצאו דירה סבירה יותר ברחוב שטיינגסה קרוב למרכז והחיים החלו להשתפר

לשטיינגסה קראו קודם ג'וסיף והיום נקרא הרחוב פערעיאסלאבקה. מאוחר יותר הדירה תהיה ממוקמת באיזור שבו יקימו את הגטו של צ'רנוביץ

  • שטיינגסה  -  STEINGASSE

  • O.Josif  -  ג'וסיף

  • Pereyaslavska  -  פערעיאסלאבקה

ב 1930 הצטרפה פרידה למשפחה בצ'רנוביץ והיא בת 12. פאניה סיימה את הלימודים בסורוקי בגיל 17 ועברה לצ'רנוביץ שם למדה הנהלת חשבונות. מ 1931 עד 1940 עבדה כקופאית בבית האופרה או בפילהרמונית, שם גם הקרינו סרטים, מה שאיפשר לאחיותיה ללכת לסרטים חינם. הכסף הלך לאמא חנה. בתיה עבדה בחנות לנקניקים או איטליז. פרידה למדה תפירה מ 1931 עד 1933, הן היו 10 בנות בכיתה. ב 1933 הופיע נציג של השומר הצעיר ושיכנע אותן להצטרף לשומר הצעיר. פרידה היתה אז בת 15

ב 1933 אחרי שסיימה את הלימודים הלכה לעבוד אצל תופרת. היא לא אהבה את העבודה שם והלכה לעבוד במפעל לטריקו שם עבדה מספר שנים. יוסף עבד בחנות לבדים. ב 1935 יוסף הצטרף לתנועת גורדוניה, והכיר את עטרה (קרנצ'י) זינגר בצ'רנוביץ, בתיה נטתה לקומוניסטים שם הכירה את קארל וב 1938 הם התחתנו, פרידה היתה בשומר הצעיר וגייסה לשם את חיים, פניה היתה עסוקה בעבודה. כל אחת ואחד בחרו את דרכם באופן חופשי

ב 1934 ביקרו יוסף בן 14 וחיים בן 8 את הסבים בדומברבן וחיים זוכר את הביקור. אסתר הבת ומשפחתה כבר עזבו לישראל ב 1933 והם נשארו לבד בדומברבני. בערך ב 1936 מכרו אברום ורייזל את ביתם ורכושם בדומברבן ועברו לצ'רנוביץ כשהם בני 78. בזאת מסתיימת נוכחות המשפחה בדומברבני. 5 שנים מאוחר יותר, תיהרס דומברבני ותושביה היהודים יירצחו באכזריות

 

ב 1937 הציעו בתנועות השומר הצעיר וגורדוניה לפרידה ויוסף ללכת להכשרות לקראת העליה ב 1939. שנה וחצי היתה פרידה בהכשרה בגאלאץ. החיים בצ'רנוביץ הם חגיגה לצעירי קיפרמן. טיולים, חנויות, הכשרה, אידיאולוגיה, חברות וחברים. חיים תוססים. כמה דומברבני רחוקה

ב 1939 היא שנת העליה של פרידה ויוסף. לא מספרים לאבא לייב. רק לאמא חנה. הם נסעו מצ'רנוביץ לבוקרשט ברכבת שם המתינו מספר ימים עד שהתקבצו צעירים יהודים נוספים מארצות שונות ומשם ברכבת לקונסטנצה. ב-8 ביולי 1939 בלילה יצאה הקולורדו מנמל קונסטנצה שברומניה כשעל סיפונה 377 מעפילים בניהם גם פרידה, עטרה ויוסף קיפרמן. ב-25 ביולי התקרבה הספינה לחוף הרצליה והתגלתה על ידי ספינת המלחמה הבריטית "אימפריאל", וימאיה השתלטו על הקולורדו. המעפילים השמידו את המסמכים וטענו שהם פליטים מגרמניה ואוסטריה, אך הבריטים לא קנו את הסיפור. הספינה הובלה לנמל חיפה אליו הגיעה ב-28 ביולי. המעפילים הוחזקו על ידי הבריטים במשך 12 יום על גבי הספינה וב-8 באוגוסט 1939 הורדו המעפילים אל החוף בחיפה. המעפילים הוחזקו במחנה מעצר בחיפה עד ה-27 באוגוסט 1939, ואז שוחררו

ב 1940 בתיה בת 24, נמשכתה לתנועה הקומוניסטית התחתנה עם קארל גם הוא קומוניסט והם גרו בבוקרשט עד 1940, אז הם חוזרים לצ'רנוביץ. פניה, בת 27, עובדת באותו המקום בצ'רנוביץ, בית האופרה או הפילהרמונית, מ 1931 עד 1940. חיים בן 14 לומד. בבית ההורים נשארו חיים, פניה, לייב ואיטה, אברום ורייזל כבר בני 80. איתם גם יוסף מרזינה ואחותו אוניה גרובוקופטל. וגם פייסי וחיים גרובוקופטל באים לביקור לצ'רנוביץ

> הכיבוש הסובייטי

ביוני 1940 סופחה צ'רנוביץ לברית-המועצות. הסובייטים הלאימו את כל הרכוש הפרטי. ב-13 ביוני 1940 גורשו לסיביר עשירי העיר ביניהם כ-10,000 יהודים, רבנים, פעילים ציוניים, פעילי בונד ואנשי תרבות. רובם מתו בסיביר מקור ורעב.

אחרי שנה של טרור סובייטי, ב-22 ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, פינו הסובייטים מזרחה אלפים מצעירי צ'רנוביץ ביניהם הרבה יהודים וגייסום לצבא האדום. הסובייטים נסוגו מצ'רנוביץ בין 23 ל-30 ביוני 1941. בין הצעירים הרבים שבורחים מזרחה מהמלחמה גם בתיה, חיים, יוסף גרובוקופטל ואחותו אוניה. פרטי הבריחה מתוארים בספרו של חיים "השבט"

> הכיבוש הגרמני / רומני

ב-5 ביולי 1941 השתלטו הרומנים, בעלי הברית של הנאצים, על צ'רנוביץ. הם החלו מיד במסע שוד של בתים וחנויות, במעשי אונס ורצח מזעזעים. בצ'רנוביץ נמצאים אברום ורייזל בני ה 82 הסבים של ההורים שלנו ואיתם אריה, חנה ופניה. תוך חודש הם אנסו והתעללו בנשים באיזורים שכבשו ורצחו כ-5,000 יהודים בצ'רנוביץ. תוך מספר חודשים, עד תחילת 1942 הועבר רוב הרכוש של היהודים לידי הרומנים והיהודים שנותרו בחיים נותרו בחוסר כל. 

מי שמעוניין לדעת יותר על גורלם הנורא של היהודים מבסרביה ובוקובינה (איזורים שכיום נמצאים במולדובה, אוקראינה ורומניה) יכול לראות את סרט התעודה של בוריס מפציר "מעבר לניסטרו" שזה תרגום חופשי של המילה טרנסניסטריה.

> הגטו

 

כשהוקם גטו צ'רנוביץ, היו בעיר כ 46,000 יהודים. עד אוקטובר 1941, הגיעו לעיר יהודים נוספים מהסביבה, ומספרם עלה לכ-75,000.  יותר מ-50,000 יהודים, רובם כבר חסרי כֹּל, נכלאו בגטו שהוקצו לו כמה רחובות צדדיים ובהם רחוב סטיינגסה שם התגוררה המשפחה. רבים נותרו ללא קורת גג ונאלצו ללון תחת כיפת השמים. החשמל לגטו נותק. בתוך ימים אחדים נבנתה סביב הגטו גדר בגובה של 3 מטר. עם כניסתם לגטו נדרשו יהודי צ'רנוביץ להעביר את כל כספם לבנק הלאומי של רומניה; מי שלא העביר את כספו כנדרש היה צפוי לעונש מוות. יהודים רבים שלחו יד בנפשם. גירוש היהודים לטרנסניסטריה, כולל לייב ואיטה ופניה, החל ב-13 באוקטובר 1941. הסבים לייב וחנה והבת פניה גורשו לגטו מוגילב. אברום ורייזל נשארו לבד בגטו צ'רנוביץ חולים ותשושים. היהודים הועמסו על קרונות רכבת בלי מזון ובלי מים. רובם איבדו במהלך הגירוש גם את בגדיהם, לרבות בגדים שהיו על גופם. עשרות מהם, בעיקר התינוקות, החולים והזקנים, מתו בדרך בתוך קרונות הרכבת, ורבּים מאלו ששרדו מהנסיעה נספו או נרצחו במחנות, ביערות ובדרכים. רבים שלחו יד בנפשם

> פניה במחנה מוות בהרעבה סקאזינץ

 

כאמור, סבא לייב וסבתא איטה יחד עם פניה מגורשים לגטו מוגילוב. גיטו מוגילוב הוא גיטו מעבר. במוגילוב יש וועד של יהודים והוא קובע מי ישאר בגיטו ומי ישלח למחנות המוות בהרעבה סקאזינץ ופצ'ורה וגיטאות אחרים. פניה נשלחה למחנה המוות בהרעבה סקאזינץ שממוקם 4 ק"מ ממוגילוב, שנחשב למחנה הנורא ביותר בטרנסניסטריה. מי שנשלח לשם, מת מרעב. בעת שהותה בסקאזינץ, טיפלה באישה שחלתה בטיפוס, אך היא נפטרה, כמו רבים אחרים. פניה המשיכה לטפל בילד שהתייתם מאימו. שמו הארי הלד. גם הקשר עם האבא, אברהם משה הלד, התהדק והם החליטו להינשא אחרי המלחמה. ב 12 ספטמבר 1942 מחנה סקאזינץ נסגר אחרי שנה שנפתח. פניה ניצלה וחזרה למוגילוב.

ב 6 פבר 1942 ניספה אברום קיפרמן בסביבות צ'רנוביץ. הוא היה בן 83. רייזל ניספתה בערך באואת הזמן ב 1942 בגיל 84 והיא קבורה בבית הקברות בצ'רנוביץ. סבא אריה הצליח לקבל תפקיד של מתקן תנורי חימום בגיטו, בעיקר עבור השומרים הרומנים, תפקיד חשוב מאוד שעוזר להם להישאר במוגילוב, ובעיקר לשרוד 3 שנים קשות ביותר, להשיג קצת אוכל וביגוד

> הבריחה

 

בסוף יוני 1941, מתחילה הבריחה מזרחה לתוך רוסיה. כוונתו של יוסף גרובוקופטל שידע לנתח היטב את המצב, היתה להגיע לרזינה עם סוס ועגלה, אך כבר בדרך מתברר לו שהרומנים הגיעו לרזינה והם משנים כיוון ובורחים מזרחה לפולטבה שבאוקראינה, אחרי ששרדו בקושי את הדרך, תוך חצייה קשה של הדנייפר. 860 ק"מ בחודש אחד. רבים הם הפליטים שבורחים מזרחה והרוסים עוזרים להם בהקצאת רכבות. בפולטבה הם עולים על רכבת כדי להגביר את קצב הבריחה. הרכבת הביאה אותם לקרסנודאר מרחק של 1030 ק"מ. שם הורידו אותם והם נשלחו לקולחוז שבו קיבלו מגורים ועבדו עד מרץ 1942. בזמן זה, יוסף מגוייס לצבא האדום. כיוון שהגרמנים מתקדמים, הם עולים על רכבת ונוסעים לקווקז לאוסטיה הצפונית, 616 ק"מ ושם הם נשלחים לקולחוז מקבלים מגורים ועבודה. באוסטיה נפטר סיומה תינוקם של יוסף והניה

דוד גרובוקופטל, למד ראיית חשבון בקישינב ועבד בבנק ברזינה. ביוני 1941 הוא מקבל עגלה ו 2 סוסים מהבנק כדי לברוח. ממש כמו יוסף אחיו. הוא לוקח את אשתו ליובה, הבן יחיאל בן 13 והבת מידלה בת ה 11, והם מתחילים לברוח. הם נתפסים באוקינה, אוקראינה ומוליכים אותם לגיטו ריבניצה שליד רזינה. סמוך לגיטו עוברות שיירות של יהודים מגורשים בצעדות של רעב ומוות לתוך טרנסניסטריה

בפברואר 1943 הם ממשיכים מזרחה, בתיה, אוניה, הניה וחיים, לוקחים רכבת לכיוון הים הכספי למאהאצ'קלה, עיר הבירה של האיזור 317 ק"מ ברכבת. הם גרו שם ברחוב כשבועיים עד שהצליחו לעלות על אוניה ולעבור בשייט כ 610 ק"מ לקרסנובודסק (היום טורקמנבאשי) בטורקמניסטן.לאחר מספר ימים עלו על רכבת פליטים שתיקח אותם מזרחה ושם פגשו במפתיע 3 בנות דוד ממשפחת רושקובן של חנה ובעל של אחת מהן והן התחברו לקבוצה אחת. אגב, בנות הדוד שרדו את השואה והגיעו לארץ, אחת מהן לאשקלון. אחרי מסע ארוך מאוד בן 2185 ק"מ הם הגיעו לטשקנט, עיר הבירה של אוזבקיסטן. בטשקנט הם עלו על רכבת שתמשיך מזרחה, אך כשהתברר להם שהיא נוסעת לסיביר והם ירדו בהזדמנות ראשונה. התברר להם שהם ירדו במקום שנקרא טלדיקורגן בקזחסטן 1070 ק"מ מטשקנט. מישהו לקח אותם לקולחוז קרוב ונתן להם מגורים בחושה מחימר ללא ריהוט. כעבור מספר חודשים הצליחה בתיה למצוא עבודה בעיירת מכרות סמוכה בשם טקלי, וחיים הצטרף אליה. שאר הקבוצה נשארו בקולחוז

                                                                                                          

בטקלי בתיה עובדת במרפאה וחיים לומד מהר לחיות חשמלאי.הוא עובד במחלקת החשמל של המכרות בסביבה ומשתלב היטב. באפריל 1944, כשחיים בן 18 הוא מקבל צוו גיוס לצבא. המפעל משיג לו פטור בגלל חיוניותו למפעל. 1944 זו כבר שנה שבה הגרמנים בנסיגה מרוסיה. למעשה מתחילת 1943, אחרי הקרב בסטלינגרד, הגרמנים בנסיגה. ב 18 מארס 1944 משחרר הצבא האדום את מוגילוב ואחרי חודש בדיוק, 18 אפריל 1944 את צ'רנוביץ. אריה, חנה ופניה קיפרמן שרדו את הגיהנום וחזרו לבית בצ'רנוביץ ברחוב שטיינגסה. שם גילה אריה שההורים אברום ורייזל לא שרדו. גם בתיה והקבוצה חוזרים לצ'רנוביץ ומשאירים את חיים בטקלי. בגלל הפטור מהצבא נאלץ חיים להישאר במפעל, ורק בינואר 1946 הצליח להשתחרר ולשוב לצ'רנוביץ. כאמור, פרטי הבריחה מסופרים בספרו של חיים "השבט"

> השיבה

 

איחוד המשפחה בצ'רנוביץ שלאחר גיהנום השואה היה מרגש ביותר. אנשים חווים כל כך הרבה סבל, זוועות, עיוות אנושי, ומוות במשך 4 שנים, יום אחרי יום, על סף המוות, לא יודעים את גורל יקיריהם ואיכשהו שורדים. יוסף, בן הדודה מרזינה, השתחרר מהצבא האדום וחזר לצ'רנוביץ אל הניה. בתיה שחזרה באמצע 1944 הבינה שקארל בעלה כבר לא יחזור. היא הכירה בחור בשם אברשה גרצמן, מהנדס, קצין בדרגת מאיור בצבא האדום והם נישאו בצ'רנוביץ ב 1945. אוניה, שחזרה עם בתיה, הכירה את בוריס גיטלמן וגם הם נישאו בתחילת 1946. פסח ואחיו חיים, אחים של יוסף ואוניה, שרדו את המלחמה והגיע לצ'רנוביץ. חיים שהיה מנהל מפעל שמן ברזינה התחתן עם שרה ונולדה להם רוזה. שתיהן הגיעו לארץ. חיים נפטר בצ'רנוביץ. דוד, הבן של אסתר מרזינה, נרצח בגיטו ריבניצה ב 1941. אשתו ליובה, בנו יחיאל ובתו מידלה שרדו את השואה. אחרי המלחמה ליובה ומידלה נסעו ליאסי. לא היה טעם לנסוע לרזינה. ביתם במשך שנים רבות נחרב והיהודים נרצחו רובם. יחיאל היה בן 17 ואחרי שיחרורם מהגיטו שלחו אותו הרוסים לדונבאס לעבוד. אחרי זמן, תמורת תשלום, ברח לצ'רנוביץ כשהוא מסתתר בתוך חבית והגיע לבית משפחת קיפרמן

ב 28 אפריל 1946, 3 חודשים אחרי שחיים חוזר מטקלי, בתיה כבר בהריון והיא נשארת עם בעלה אברשה בצ'רנוביץ, אבל ההורים חנה ואריה עם בנם הצעיר חיים מנצלים חלון הזדמנות קצר שנתנו הרוסים ועוזבים את צ'רנוביץ לרומניה, לפניה בגורה הומורולו. אחרי 3 חודשים בגורה הומורולו, נוסע חיים לבוקרשט עם אבא אריה ומוצא הזדמנות לעלות לארץ עם קבוצה של גורדוניה. הוא נפרד מאבא אריה ועולה לרכבת עם שרידי השואה האחרים. העליה מאורגנת היטב על ידי נציגים מהארץ במסגרת עליה ב. הם נוסעים לבאקאר דרך בלגרד וזאגרב ושם עולים על אונית מעפילים בשם "הגנה". באוקטובר 1946 אחרי 3 חודשים של תלאות, רכבות ואוניות, כולל מחנות הסגר, הוא מגיע כאדם חופשי לארץ

ב 30 ביולי 1946 בתיה מביאה לעולם בצ'רנוביץ את מישה ובוריה בדיוק כשחיים מתחיל את מסעו לארץ ישראל. אוניה עם בוריס גיטלמן בצ'רנוביץ, ברה"מ

באפריל 1947 פניה בגורה הומורולו, ברומניה, מביאה לעולם את רוזיקה היא ורד וליליקה היא לאה

אבל למרות הנכדות והנכדים, מחליטים חנה ואריה לעלות לארץ. הם יוצאים בדצמבר 1947, מיד אחרי החלטת האו"ם ההיסטורית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. האוניה שבה הם מגיעים נעצרת בדרך על ידי הבריטים והם משתלטים על האוניה. כל המעפילים נעצרים ונשלחים למחנה מעצר בקפריסין. יחד עם עוד אלפי ניצולי מחנות הנאצים, נכלאים היהודים התשושים והסחוטים, ביניהם סבא אריה וסבתא חנה במחנות המעצר של האנגלים בקפריסין. רק לאחר הכרזת העצמאות במאי 1948 שוחררו העצורים, הינהם הסבים, והגיעו לארץ. וכך, בסוף 1948 רוב המשפחה בארץ. 1950 ליובה ויחיאל עולים לארץ באוניה מקונסטנצה. מידה מתחתנת עם מקס ונשארת ביאסי

ומה קורה בארץ? נחזור ל 1929 השנה שבה עולים לארץ דב וטובה, אשר במידה מסוימת פילסו את הדרך לארץ עבור המשפחה

> בינתיים בארץ

ב 1929 , הציונות כבר נושמת ובועטת 40 שנים. יש כבר קיבוצים, מושבים, ישובים, ערים ואפילו תל אביב. אבל הישוב קטן, חלש ותחת התקפות רצחניות של הערבים, כמו במאורעות תרפ"ט שהתרחשו באוגוסט 1929, 3 חודשים בלבד לפני שטובה ודב מושינסקי מגיעים לארץ. הם מגיעים לארץ בסוף העליה הרביעית עם הקבוצה הראשונה של גורדוניה, קבוצת מסדה. שנת 1929 היא תקופה לא טובה לציונות, כי היא יחסית תקופה שקטה ליהודים באירופה. מעט מעפילים מגיעים. ברחבי ברית המועצות יש ליהודים עדיין תקופה טובה. כך גם במערב אירופה. השקט שלפני השואה

קבוצת מסדה ובהם טובה ודב מישאלי, האישה היחידה בקבוצה ועוד בהריון, מתיישבים בחדרה, גרים באוהלים, מייבשים ביצות, ומרחיבים את המשפחה

טובה הולכת למשק הפועלות בפאתי חדרה שם מלמדים חלוצות צעירות לעבוד בחקלאות, כולל גידול דבורים. ב 1930 כשהיא לבדה במשק הפועלות, חולה במלריה, ילדה טובה את אהרון דוד. הראשון לדור הרביעי. מי שעזרה לה בלידה היתה אמא של אריק שרון שהיתה מדריכה במשק הפועלות. לפי תמר הוא הילד הראשון של צעירי תנועת גורדוניה, תנועה חלוצית שנשאה את שמו של א.ד. גורדון, דמות ציורית שהפכה לאגדת העבודה הקשה בעמק הירדן וממניהגי הפועל הצעיר. דוד קרוי על שמו

 

דב עושה מאמצים רבים כדי להשיג סרטיפיקטים (אישורי עליה) להוריו ואחיו. ב 1932 הוא מוצא הזדמנות כשהנציב העליון, סיר ארתור ווקופ, מבקר בחדרה. הנציב ווקופ היה הנציב הבריטי הרביעי והיה אוהד גדול לציונות. דב פונה אליו ישירות בבקשה לעזרה. וכך ב 1933 עולים לארץ אסתר ויעקב מושינסקי ההורים של דב עם יוסף בן ה 13 ושלמה בן ה 9. זו כבר נחשבת העליה החמישית. הם מוכרים את הבית והרכוש ברזינה במעט כסף וכן מכרו את ה"חזקה" של השוחט אותה קנה עבורם אברום קיפרמן 8 שנים קודם. הם נסעו ברכבת ממרקולשט לקונסטנצה ושם עלו על אונית נוסעים רגילה שלקחה אותם לנמל חיפה. דב מקבל אותם בנמל ומארגן להם לינה בחיפה. למחרת ברכבת הם נוסעים לחדרה, לקבוצת מסדה, קרוב לטובה ודב. הם לא אוהבים את חיי החילונים בקבוצה, אבל מקבלים את המציאות. עבודה בשבת זה כבר יותר מדי בשביל יעקב. יוסף התקבל לבית ספר בחדרה וסיים כיתה ו, ז וח' תוך שנה אחת

איתם עולים גם ההורים הדתיים של טובה מויזניץ, שלמה וציפורה שפלר. לשלמה היתה מנסרה בויזניץ והם היו אמידים. הוריה של טובה מתיישבים בחדרה. קונים 2 דונם ברחוב הגליל ובונים 2 בתים עם 3 חנויות כולל המכולת שלהם, ובית גדול עם דירות להשכרה. אסתר ויעקב מושינסקי שכרו מהם דירה עד שעברו לרחובות. הפרנסה היתה דלה ובמשך הזמן התרוששו השפלרים וב 1941 עברו לחולון, לגור ליד הבת הילדה, אחותה של טובה, ובעלה יעקב שהשתחרר מהשירות בצבא הבריטי

ב 1934 עולה לארץ לאה מושינסקי. היא היתה חניכה בתנועת גורדוניה בקבוצת אבוקה. הקבוצה הגדולה של גורדוניה בחדרה כוללת לא רק את קבוצת מסדה אלא גם את קבוצת חולדה שאחד מחבריה הוא חיים שפייר, לימים ינשא ללאה מושינסקי

ב 1935 כשדוד בן 5 וטובה בהריון, מחפשים דב וטובה מקום שבו דוד יוכל להיות בחברת ילדים אחרים והם עוזבים את קבוצת מסדה בחדרה ועוברים לקבוצת שילר ליד רחובות שם ב 15 ספטמבר 1935 נולדה תמר לין לבית מישאלי, הבת השניה של דב וטובה. אחרי שנה אחת הם עוברים לכפר גיבתון סמוך לרחובות. דב מתחיל לעבוד בקק"ל, ובין השאר, עובר בבתי ספר ואוסף את הקופסאות הכחולות. טובה מגדלת תותים ליד הבית

כיון שדב עבר לקבוצת שילר, גם אסתר ויעקב עם יוסף ושלמה עוזבים את חדרה ועוברים לרחובות ב 1935, שם יעקב מנסה לתת שירותים כשוחט. בינתיים גם לאה הצטרפה אליהם. אסתר פתחה מסעדה קטנה ברחוב הרצל פינת בתיה מקוב כשלאה ויוסף עוזרים לה. במשך הזמן הפכה המסעדה למטבח פועלים

ב 1936 עולה סיליביה שוורץ בת 14 מיאסי ברומניה, ולאה מטילה על יוסף תפקיד של מורה לעברית של סילביה, אחותה הצעירה של חברתה הטובה רבקה. דב משמש מזכיר ארגון עובדי האריזה ובעידודו הופך יוסף לאורז מומחה של פרי הדר והוא עובד בבאר טוביה. דב סומך על יוסף ומצרף אותו להגנה בגיל 16 ברחובות. ב 1938 יוצא יוסף במסגרת חומה ומגדל לבית השיטה ל 3 חודשים. כשהוא חוזר הוא מצטרף לשומר הצעיר. יוסף השתייך לגדוד הארצי שנקרא "גדוד משמר העמק" ובמסגרתו הקימו את קיבוץ להבות הבשן שם היה עם סילביה 3 שנים ושם התהדקה הזוגיות. בזמן שהותם בעמק יזרעאל עקב הפעילות בשומר הצעיר, הופכים יוסף וסילביה לזוג. בינתיים סילביה יוצאת להכשרה ויוסף מתמנה למרכז הקן ברחובות

במשך הזמן עברו דב וטובה לרחובות וב 1939 עברו לכפר ביל"ו שם היה להם משק חקלאי. בסביבות 1939 התחתנו לאה וחיים. הם גרו בבית אריזה ברחובות. אז גם מגיעים פרידה, עטרה ויוסף קיפרמן לארץ. כפי שאמרנו יוסף ועטרה עולים במסגרת של גורדוניה ומצטרפים לקיבוץ חניתה. בינתיים הוא עובד כרועה צאן וסורג סוודרים לחברים. לאט לאט הוא נכנס לעבודה בבניין ומנהל את עבודות הבניה בקיבוץ

ב 1939 פרידה מגיעה לארץ במסגרת קבוצה של 70 צעירים שבאו להקים את קיבוץ "יסעור". בשלב ראשון הקבוצה התיישבה במגדיאל ושם חיו כשנה עד אמצע 1940, כשהם מתפרנסים מכל מיני עבודות מזדמנות. משם עברו למחנה אוהלים בעין המפרץ ליד פסי הרכבת בסמוך לים ופרידה עבדה ב"נעמן" בייצור לבנים יותר משנה. ביולי 1940 הם תחת התקפת מטוסי האיטלקים במפרץ חיפה. ב 1940 בשבת בבוקר, נסע בפראות ג'יפ צבאי עם חיילים אנגלים, והם דרסו את יעקב מושינסקי. הוא היה בן 60 והוא קבור בבית הקברות של רחובות.  ב1940 נולדה נאווה שפייר ללאה וחיים ברחובות

ב 1941 קבוצת "יסעור" עוברת לרמת יוחנן ומצטרפת לקבוצת "שמיר". רבים מה"יסעורים" לא אהבו את האיחוד עם "שמיר" וכ 20 חברים עזבו. 1941 היחסים עם פישל בלוצרקובסקי החבר מתקררים ופרידה מתנדבת לעבוד במוסד משמר העמק במסגרת "החזר ימי עבודה" שם היא מכירה את רחמים, צעיר עדין נפש מעירק שכבר נמצא בארץ 9 שנים ומשמש מורה למלאכה

ב 9 דצמבר 1942 , אחרי שנת היכרות, הם מתחתנים ברחובות אחרי שהדודה אסתר נותנת חסות להחלטה. דודה אסתר רוצה לבדוק אם רחמים יודע תנ"ך ורק אחרי המבחן נותנת אישור לחתונה. תמר, שהיתה בת 7, זוכרת את הטקס

ב 1943 נולד בני לעטרה ויוסף בחניתה. פרידה התעקשה להיות בקבוצה הראשונה שעולה על הקרקע של "שמיר" ברמת הגולן. העליה על הקרקע היתה בנובמבר 1944 על גבעה בשם אום אל עקרב. הם היו 25 אישה ואיש, כולל רחמים, שצעדו כשהם נושאים את החפצים והכלים בידים. הם עוברים ממש בין ג'מוסים הרבים בביצות החולה. אין כל אפשרות להגיע למקום ברכב. בהתחלה פשוט סיקלו אבנים כדי ליצור שטח ישר עליו אפשר לבנות. הם בנו 2 צריפים והשאר גרו באוהלים. רחמים היה סנדלר ושימש מוכתר של שמיר. אבל, רחמים מעדיף את משמר העמק, את העבודה עם הילדים במוסד, חוץ מזה, הם רצו להביא ילד, וכך ב 1945, אחרי כשנה בשמיר, הם חוזרים למשמר העמק ואחרי מספר חודשים ב 14 פברואר 1946 נולד שאול גלבוע במשמר העמק

באוקטובר 1946 מגיע חיים קיפרמן בן 20 לארץ. הוא מצטרף לקיבוץ רמת דוד לקבוצת "מעיינות" ואיתו אחיה התאום של עטרה, לומו. יוסף ועטרה עם בני בן ה 3 בחניתה. פרידה ורחמים במשמר העמק עם שאול בן חצי שנה, אסתר ברחובות וגם יוסף וסילביה עם הבת דבורי. לאה וחיים שפייר עם הבת נאווה. דב וטובה בכפר בילו עם דוד, ותמר. שלמה וסולי גרים בחולון עם תיאודור.  לשים את תמר

ב-1946 יוסף ועטרה עוזבים את חניתה ועוברים לתל עמל ליד טבעון. יוסף עובד בסולל בונה ובונה את ביתו בעצמו. אז גם נולדה חיה שפייר ללאה וחיים ברחובות. ב-1947 חיים מצטרף להגנה. בנובמבר 1947 מחליטים באו"ם על זכותם של היהודים למדינה בפלשתינה. בעקבות ההחלטה פולשים צבאות ערב לארץ ופורצת מלחמת העצמאות

באפריל 1948 תוקף צבא קאוקג'י את משמר העמק עם אלפי לוחמים ותותחים. חברי הקיבוץ מגינים על הקיבוץ יחד עם יחידות של ההגנה והפלמ"ח. רחמים מפקד עמדה 13 ופרידה מגינה בעמדה 11. חיים כבר לא ב"הגנה" וחוזר לקבוצתו שעוברת לחדרה ומשם בסוף 1948 עלו על הקרקע בתל גזר. אחרי שנה יעזוב והקיבוץ יתפרק. הסבים אריה וחנה משתחררים ממחנה המעצר בקפריסין שם היו חצי שנה ומגיעים לישראל. הם מקבלים בית בתל חנן. ב 1948 נולד גדעון בן לטובה ודב. ונולדה אילנה בת לעטרה ויוסף. ונולדה אריקה בת לאוניה. במאי בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל

מצב המשפחה ב 1950 הוא כזה. אריה בן 62 וחנה בת 58 בתל חנן ויש להם גן ירק ליד הבית. פרידה ורחמים במשמר העמק עם שאול והלל גלבוע (רפי נולד ב-1952 ושרה ב 1955). עטרה ויוסף בקרית עמל עם בני ואילנה (אביבה נולדה ב 1956). חיים 24 מתגייס לצה"ל הוא התחתן עם ציפורה ב 1953, יוסי נולד ב 1955 ומיכל נולדה ב 1960) בתיה בצ'רנוביץ עם מישה ובוריה, אברשה בכלא הסובייטי. פניה ומשה הלד בגורה הומורולו עם הארי, ורד, ולאה. אסתר בת 66 ברחובות. יעקב נדרס ב 40. שם גם גרים לאה (מושינסקי) וחיים שפייר עם נאווה, וחיה, רמי נולד ב 1952. גם יוסף וסילביה מושינסקי עם דבורי ואבי ברחובות רונית נולדה ב 1956. בכפר בילו גרים דב וטובה עם דוד, תמר, גדעון וקובי. שלמה וסולי גרים בחולון עם תיאודור, שושי ומירי. בצ'רנוביץ חיים אוניה ובוריס גיטלמן עם אריקה, שרה וחיים לבית גרובוקופאטל בצ'רנוביץ עם רוזה. יוסף והניה גרובוקופאטל עם קיקי וחנה בבוקרשט.  ליובה, אשתו של דוד גרובורופטל עלתה לארץ עם הבן יחיאל ב 1950. מידלה ומקס צוקרמן ביאסי

למרות שפרק זה מסתיים ב 1950, אני מוצא לנכון לציין מספר אירועים

ב 1952 משה הלד, בעלה של פניה ואבא של ורד ולאה הלך לעולמו. הוא היה ראש העיר גורה הומורולו. גם חיים גרובוקופטל נפטר ב 1952 בצ'רנוביץ

ב 1953 שוחרר אברשה גרצמן מהכלא הסובייטי. בסוף 1946, נעצר אברשה ונכלא ל 7 שנים קשות ביותר על לא עוול בכפו. הם טפלו עליו שהיה מרגל למען צרפת. בתיה נשארה לבד עם התאומים. כששוחרר, חזר שבור ורצוץ. 16 שנים הם היו מסורבי עליה, ואז כשהמשפחה קיבלה סוף סוף אישור עליה לארץ, קראו השלטונות הסובייטים לאברשה להתייצב כביכול למילואים במוסקבה ושם כפי הנראה הרעילו אותו

ב 1958 הגיעו לארץ פניה עם ורד ולאה ומאוחר יותר עלה הארי הבן. ורד ולאה עברו ללמוד בעין דור והן שם עד היום. פניה נשארה לגור במשמר העמק כ-5 שנים עד שהכירה את נח שניידר, עברה לירושלים וחייה השתנו. סוף סוף קצת אושר ונחת

ב 1959 עלו מידלה, בתו של דוד גרובורופטל ובעלה מקס צוקרמן

ב 1963 עולים יוסף טפר לבית גרובוקופאטעל עם הניה אשתו, הבן קיקי והבת חנה מבוקרשט

ב 1964 יוסף ועטרה מבקרים בצ'רנוביץ ואח"כ פוגשים את פרידה ורחמים לטיול באירופה

ב 1969 בתיה עם מישה, בוריה ואברשה, כשהוא גוסס ובמצב אנוש, עולים סוף סוף לארץ. אברשה, נלקח מהמטוס ישירות לבית החולים ושם נפטר אחרי מספר ימים. הוא קבור במשמר העמק

ב 1972 אוניה ובוריס גיטלמן עם אריקה עולות לארץ

ביום שישי 21 מרץ 1969 התרסק מטוסו של שאול גלבוע בקרב בעמק הירדן. הוא היה גאוות ההורים, המשפחה והקיבוץ. למחרת שבת באו אלפים לקיבוץ. ביניהם היו גם שר הבטחון משה דיין, עזר ויצמן, מוטי הוד וגם כל המשפחה. רבים מאיתנו זוכרים היטב את היום ההוא. הייתי עם ההורים בחדר כשבערך בשעה 6 בערב נכנסו 3 קצינים בכירים של חיל האויר. הם לא היו צריכים לומר כלום. רק עמדו ושתקו. הכל נעצר באחת

> סיכום

מכאן ואילך, המשפחה מתרחבת כל כך שבנותיה ובניה כבר לא נפגשים. יש בערך 200 בנות ובני משפחה בארץ ונציגים בארצות שונות. לאחרונה הסתבר לנו שלאברום קיפרמן או קופרמן היתה אחות בשם רחל מלכה שנישאה לוולוול קרצשטיין ונולדו להם 4 בנות ו 2 בנים. חלק גדול של צאצאיהם חיים בארץ

חופש הוא אולי הערך האנושי החשוב ביותר והקשה ביותר להשגה. חופש זה לא ערך מובן מאליו, זה ערך שנלחמים עבורו. רק מיעוט קטן של ברי מזל, כמונו, זוכים לו. אני מאחל לכם שתדעו להעריך את החופש הזה ובעיקר להעריך את ההורים שלנו שאיפשרו לנו את החופש הזה

סופר ונכתב על ידי הלל גלבוע

By Hillel Gilboa

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Under construction

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now