סיפורים מאת הלל גלבוע

© כל הזכויות שמורות

 



 

צדק מיידי במוקולה

 

את הצרחה הזו אני לא אשכח לעולם. עולההה!!!  OLEHHHH, אישה צרחה בשוק, עוללההה. לא הבנתי את המילה אבל ידעתי שמשהו רע קרה.

 

ראיתי את התגובה של אולהבודה OLABODE וידעתי שזה משהו איום. שאלתי את הנהג אולהבודה, בקיצור בודה BODE, מה הולך כאן? בודה אומר לי – בוא קודם כל נברח מכאן. אז ברחנו במהירות בלתי אפשרית עד שהגענו לבודיג'ה  BODIJA.

 

מספר ימים מאוחר יותר מספר לי בודה BODE מה קרה ואני מספר לכם את הסיפור כמו שבודה מספר לי.

 

לכל קהילה יש חוקים ותקנות. במערכת הצדק המסורתית באיבאדאן IBADAN יש תהליך שנקרא, צדק מיידי JUSTICE INSTANT .

 

דוגמא למקרה שבו צדק מיידי נדרש לכל הדעות, בדרום ניגריה כמובן, היא גנב שנתפס בשוק. במיוחד בשוק של מוקולה MOKOLA  שבאיבאדאן.

 

התהליך מתחיל כאשר אשת שוק, שהיא במקרה גם אושיית שוק במוקולה, מתחילה לצרוח עולה!! עולה!! OLEH!! גנב ביורובה!! והשוק נכנס מיד לרתיחה. אף אחד לא יודע מה קרה, מה היה, מי גנב, מה נגנב, והאם בכלל נגנב משהו. אבל, כולם נכנסים לפאניקה ולהיכון. הצרחות הללו מקפיאות דם כיוון שכולם לאורך ולרוחב השוק יודעים שבקרוב יישפך כאן דם ואף אחד לא מעוניין שזה יהיה הדם שלו.

 

הכול מבינים שסופו של האירוע הזה הוא צדק מיידי, שבדרך כלל, בפשטות שורפים את הגנב בצמיג משומש. כמובן שכלל לא ברור אם האיש הוא הגנב, או אם האיש הוא בכלל זה שהמאדאם הצביעה עליו. צדק חייב להיעשות ולהיראות.

 

המעשה הזה יזעזע כל אחד שלא מכיר את מערכת הצדק המיידית הזו, בעיקר אם הוא מגיע ממקומות שבהם מערכת הצדק טוחנת שנים ארוכות מקרים פשוטים כאלו ואחרים. בעיקר שברור לכל אישה ואיש במורד ובמעלה השוק שאף אחד לא באמת יודע אם הלפיד האנושי הוא הגנב. לצורך העניין, זה אפילו לא אומר שנגנב משהו.

 

הכול פשוט ביותר, אשת שוק מכובדת צורחת עולה!! עולה!! וזה נגמר בלפיד אנושי.

 

זו השיטה, זו מערכת הצדק המסורתית שעובדת כך שנים, לפחות זה מה שנשות השוק של מוקולה מאמינות.

 

בודה מסביר, בדרך כלל יש הפוגה קלה כיוון שתגובת השוק תלויה גם במעמדה של הצורחת. אם היא אשת שוק מכובדת וכבדה, שאר נשות השוק יצטרפו אליה ללא כל היסוס, וזה אומר שאין ספק שחייבים לתפוס גנב כלשהו ולשרוף, לא חשוב מה.

 

זו השיטה, זו מערכת הצדק המסורתית שעובדת כך שנים, לפחות זה מה שנשות השוק של מוקולה מאמינות.

 

לפני שמישהו בכלל קולט מה, מו, מי, כבר מתארגנת קבוצת רודפים, שלא לומר ציידים, שמתחילה לרדוף אחרי צעיר מסכן. אני מוכן להמר איתכם שלצעיר הזה אין רבע מושג למה רודפים אחריו, אבל הוא יודע היטב את המשמעות של המרדף, ומה יקרה לו אם ייתפס.

 

זו השיטה, זו מערכת הצדק המסורתית שעובדת כך שנים, לפחות זה מה שנשות השוק של מוקולה מאמינות.

 

בודה אומר, מיד מתברר שהצעיר הוא בחור זריז, גמיש, מהיר וכפי הנראה גם לא כסיל ואחרי מספר פיתולים ופינות בסמטאות השוק לא רחוק מרחוב באדבו (GBADEBO) הציידים מאבדים את הצעיר.

 

בתוך זמן קצר, לחבורת הציידים כבר יש מנהיג, הלו הוא השופט אדהבאמבה (ADEBAMGBE). כמובן שאדהבמבה הוא לא שופט ולמעשה לו אין כל ידע בענייני חוק, פרט לחוקי השוק במוקולה. הוא מכנה את עצמו שופט כי הוא אוהב את התואר הזה.

 

אז כשצועקים OLLEH, אדהבאמבה מתייצב מיד למשימה וכל מי שמכיר את אדהבאמבה יודע שהוא לא מאבד גנב. זו לא אופציה אצל אדהבאמבה. קודם כל, אם הוא יאבד גנב, יהיה בזה משום זלזול בכבודה של הצורחת בשוק. ודבר שני, זה יפגע במעמדו של השופט אדהבאמבה בשוק, והוא לא יכול להרשות לעצמו מבוכה כזו, כיוון שהוא עצמו מתפרנס ממסחר קטן בשוק.

 

למרות מעמדו של אדהבאמבה בשוק של מוקולה, הצעיר נעלם בסביבות רחוב באדבו, וזה מביך. כבוד השופט אדהבאמבה בוחן את כל הכיוונים מתוסכל וכועס. אין מצב שהוא חוזר לשוק בלי הגנב.

 

לפתע, מגיח תיש קטן מהפינה שממנה נעלם הצעיר. כבוד השופט אדהבאמבה טוען שהוא מיד קלט שהתיש מתנהג באופן חשוד. זה הוא! הגנב! צועק השופט אדהבאמבה, ומצביע על התיש הקטן.

 

אדהבאמבה משוויץ, "הוא לא יכול לעבוד עלי." זה נכון, וכולם יודעים שאי אפשר לעבוד על כבוד השופט אדהבאמבה. לפחות זה מה שהוא מספר למי שמוכן לשמוע.

 

אדהבאמבה עוצר את התיש הקטן ומביא אותו למרכז השוק של מוקולה. השופט מאתגר את התיש וחוקר אותו. הוא מאשים את התיש שהוא הגנב שבעזרת הג'וג'ו הפך לתיש. "אתה חושב שאתה יכול לעבוד עלי?" שואל אותו כבוד השופט אדהבאמבה, "הא? אני השופט אדהבאמבה."

 

וכך, כבוד השופט לוקח את התיש הקטן אל הצורחת בשוק לזיהוי הגנב. אחרי הכול, לא רוצים להעניש חף מפשע בטעות. חייבים לוודא מעבר לכל ספק שכאן מדובר בגנב.

 

זו השיטה, זו מערכת הצדק המסורתית שעובדת כך שנים, לפחות זה מה שנשות השוק של מוקולה מאמינות.

 

המאדאם הצורחת מהשוק, המכובדת והכבדה, מאזינה ברוב קשב להסבר של כבוד השופט אדהבאמבה, ואיך הצעיר נעזר בג'וג'ו והופך לתיש כדי להתחמק ממנו וממערכת הצדק. המאדאם הכבדה בוחנת את התיש ואומרת שגם היא חושבת שזה הוא, הגנב. יש להם אותן עיניים ואותו ריח היא פוסקת בביטחון.

 

בשלב זה, כבוד השופט אדהבאמבה מארגן משפט לגנב במרכז השוק לעיני ההמון שמתגודד סביבו. הוא נוזף בתיש ודורש שיודה בכך שהוא הגנב שהפך לתיש בעזרת הג'וג'ו. סביר להניח שאפילו תיש קטן יכנס להלם מעצם האינטראקציה עם כבוד השופט אדהבאמבה, ומכל מקום מה שהתיש מוציא אחרי זמן מה, זה 'מממההההה' שגורם לצ'יף להכריז שהתיש מודה באשמה.

 

כל מי שמכיר את אדהבאמבה יודע שהוא לא מאבד גנב. זו לא אופציה אצל כבוד השופט אדהבאמבה.

 

מישהו מתוך ההמון רץ להביא צמיג ישן ונותן לכבוד השופט. הוא מלביש את הצמיג על התיש ומדליק. הם קוראים לזה, צדק מיידי.

 

זה נורא אני אומר לבודה, והוא עונה כך – ברגע שאנחנו נולדים, נותנים לנו עונש מוות. ככה זה בחיים.

תחשבו על זה.

וזה סוף הסיפור, אלא שאחרי שבוע, כך מספר לי הנהג אולהבודה, מופיע הבעלים של התיש בשוק ומתחיל לחפש את התיש שלו. הוא שואל כעוס מסביב, לאורך ולרוחב, עד מישהו מספר לו על כבוד השופט אדהבימפה. הבעלים של התיש תופס את כבוד השופט אדהבימפה, וגורר אותו למרכז השוק במוקולה. הוא מלביש עליו צמיג משומש ומדליק אותו.

 

הם קוראים לזה צדק מיידי. זו השיטה, זו מערכת הצדק המסורתית שעובדת כך שנים, לפחות זה מה שנשות השוק במוקולה מאמינות.

 

 

 

 

אפרופו וללא קשר,

 

אני נזכר בשופט פולמן. הוא יושב כשופט במקרה מזעזע. שלושה עבריינים אלימים תוקפים ילדה צעירה ואונסים אותה באכזריות. השופט פולמן אומר שהם התנהגו כמו "חיות." כבוד השופט פולמן לא יודע שחיות לא מתנהגות כמו בני אדם כאלו. מישהו צריך לעדכן את השופט פולמן.

הסכר בקאינג'י

 

אני מאוד אוהב את ניגריה. באופן מיוחד אני אוהב את האנשים בניגריה, ובעיקר איפה שחייתי, שזה בדרום ניגריה, מה שנקרא מדרום לנהר. אני אוהב אותם כי הם אוהבי חיים ואוהבי אדם. הם פשוט אנשים טובים ויפים, למרות שאם אתה לא מבין אותם זה יכול לגרום לאי הבנות, ואם יש משהו אופייני לאירופים, אז זה במאה אחוז שהם לא מבינים את האפריקאים בכלל ואת הניגרים בפרט.

 

ניגריה היא מדינה במערב אפריקה והמדינה המאוכלסת ביותר ביבשת, כפי הנראה. אוכלוסייתה מונה כיום מעל 200 מיליון בני אדם, כך חושבים או מעריכים או מנחשים. איש לא יודע באמת כמה תושבים יש בניגריה ומן הסתם גם איש לא יודע כמה מתים בניגריה או בוודאי שאיש לא יודע ממה מתים, פרט כמובן למספר ארגונים בין לאומיים שמוכרים לכם פייק-לוקשים. אומרים שבערך 50% מתושבי ניגריה הם מוסלמים, 50% נוצרים ו 100% עובדי אלילים פגאניים שונים ורוחות וג'וג'ו. ברור שרובם מאוד דתיים וחלקם אוחז ביותר מדת אחת, לשם בטחון.

 

בניגריה יש מאות עמים, אשר מדברים בקרוב ל 300 שפות שונות אבל רובם מצקצקים באנגלית רצוצה הנקראת פיג'ין, שזה הכלאה נהדרת בין כמה שפות, ותנועות ידיים, וכל מיני היגויים בעלי משמעות. ניגריה מחולקת ל 36 מדינות פלוס מדינה אחת מסביב לבירה אבוג'ה.

 

גבולותיה הנוכחיים של ניגריה הם תוצאה של החלטה של מדינות אירופה בוועידת ברלין, שנערכה בשנים 1884, ובה נמסר שטחה לשליטת בריטניה, תוך צירוף אזורים שונים ללא כל הגיון או הבנה של העמים ששוכנים באזור, ובכלל את מי זה מעניין מה העמים באזור רוצים.

 

נהר הניג'ר הוא השלישי בגודלו באפריקה ומספר 13 בעולם. הרבה מים זורמים בניג'ר. הנהר מהווה מקור חיים לחברים ולחברות בניגריה. הסכר בקאינג'י Kainji Dam הוא סכר ענק שבנו האיטלקים על נהר הניג'ר. הסכר מוליד אגם באורך 135 קילומטר ורוחב 30 קילומטר. תושבי הסביבה מאושרים שהאגם שהאיטלקים יצרו נותן השקיה, חקלאות, דגה, ואפילו מייצר חשמל, מה שמדהים את החברים בסביבה.

 

כשהייתי שם, הסכר לא ייצר חשמל. קרה שם משהו. ליווה אותנו צעיר משכיל בן עם הנופה NUPE בשם באלוקוקו BALUKUKU, שפירושו שומר היונים. הוא מספר את הסיפור הבא, וזה סיפור מעניין גם אם לא הכול קרה באמת, והוא לוקח סיפור קצת ארוך ומתיש ועושה אותו קצת יותר ארוך וקצת יותר מתיש.

 

הנופה זה עם, של בערך 5 מיליון מוסלמים, מרוכזים באזור של מדינת ניג'ר, שהיא אחת מ 36 המדינות בניגריה. כיוון שסכר הקאינג'י ממוקם במדינת ניג'ר, לא פלא שבאלוקוקו הוא מעם הנופה, למרות שסביב האגם יש עוד עמים כמו Lopa; Tsikimba; Tsishingini; Tsuvadi  Cishingini שמהווים פסיפס אנושי מרשים למדי וכולם נהנים מהסכר שהאיטלקים תיכננו ובנו.

 

בכל אופן, באלוקוקו מספר לי את הסיפור הזה ואני מספר לכם את הסיפור הזה כפי שבאלוקוקו מספר לי. הוא מספר לי שהאיטלקים בנו את הסכר לפני שנים ואחר כך ניהלו את הסכר, כיוון שממשלת ניגריה חשבה שעדיף שהאיטלקים ינהלו את הסכר אחרת לא בטוח שיהיה חשמל, או שבטוח שלא יהיה חשמל. המנהל הבכיר מטעם משרד האנרגיה הוא מהנדס בשם אידוגבו IDOGBO שהוא מהנדס טוב מאיבאדאן, מעם היורובה YORUBA, שעובד עם האיטלקים כבר 6 שנים.

 

אידוגבו מסתובב באתר הסכר במעמד של בעל-הבית ובונה תוכניות השתלטות על ניהול הפרויקט. באלוקוקו אומר שאידוגבו הוא פטריוט ניגרי והוא לא רואה סיבה הגיונית מדוע מהנדס ניגרי לא יכול לנהל את התפעול של הסכר. מה, רק האיטלקים יכולים?!

 

באלוקוקו לא חושב שרק האיטלקים יכולים, אבל הוא בטוח שאידוגבו לא מתאים לנהל פרויקט כזה, או לנהל כל פרויקט אחר ואני סומך על באלוקוקו. גם הוא מהנדס מכונות עם ניסיון בתחום שונה אבל יכולת מרשימה בניהול. הוא בערך 180 ס"מ, ויכול להרשים מגוון רחב של תושבים כולל תושבים מעמים אחרים ואפילו מעם היורובה. האנגלית שלו משובחת והוא בוחר להתנסח בזהירות רבה. הוא חושד באידוגבו שהוא מבשל משהו עם כבוד השר.

 

מצד שני, באלוקוקו הוא בן עם הנופה וזה כבר מעמיד אותו כמי שאוהב להתלונן, משום שלהתלונן זה תחביב פופולארי בקרב בני הנופה, והם משתדלים להתלונן על כל דבר שמתאפשר כמו על מזג האויר, או על איכות הרכב, או על הבעיות שהנשים שלהם עושות להם או על זה שאין להם מספיק כסף, ובמיוחד על זה שאין להם מספיק כסף.

 

אני מכיר אישית מספר תושבים שמשתייכים לעם הנופה וכל אחד מהם נהג להתלונן בצורה זו או אחרת שאין לו מספיק ניירות או כל מטבע אחר, ממש כמו כל החברים על פני כדור הארץ, כולל אידוגבו.

 

אידוגבו פונה לשר האנרגיה בשפה שבאלוקוקו לא מבין, אבל את תוכנה הוא יכול לשער. אידוגבו וכבוד השר, שניהם מעם היורובה, מדברים ביניהם בשפת היורובה ואידוגבו מנסה לשכנע את השר לבוא לבקר בסכר הקאינג'י כדי להדגים לכבוד השר את היכולות שלו לעשות את כל מה שעושים האיטלקים, ואפילו יותר טוב מהם, כיוון שבפועל ממילא הוא זה שמנהל את העניינים.

 

אידוגבו אומר לכבוד השר שהוא שולט בלוחות הבקרה ממש כמו שהכתבנית של כבוד השר מפעילה את מכונת הכתיבה, על עיוור, ובלי להסתכל על המקשים. הטיעון הזה מרשים את כבוד השר. טיעון כזה, לא היה מרשים אף אחד מהקוראים, אבל בניגריה יש לו משמעות, כיוון שאם אידוגבו אכן יכול לשלוט בלוח הבקרה בלי להסתכל על הכפתורים, אז אולי יש לו תמיכה מהג'וג'ו, ובזה כבוד השר לא יכול לזלזל. וכך אחרי כמה נדנודים מחליט כבוד השר לבוא.

 

ביקור השר הוא אירוע יוצא דופן והיסטורי בקנה מידה תנכי. אידוגבו ועוזרי השר דואגים שכל המכובדים מכפרי הסביבה וכל הצ'יפים יבואו כדי לקבל את פני השר. אלפים מתושבי הסביבה מתקבצים על הגדר מסביב לשטח הטקס כדי להתבונן בתופעה. שטח הטקס זו פיסת קרקע מאובקת כשבצד אוהל גדול, ועל אדמת האוהל שמים שטיחים, כמו בארמון, כך הם מדמיינים.

 

בצד האוהל מאווררים גדולים, כי חם מאוד ולח, וכמובן רמקולים ענקיים בעוצמה מחרישת אוזניים. הטקס מרשים ביותר וכולל ריקודים, ולהקה שמנגנת על תופים מסורתיים שמשמיעה מוזיקה אופיינית לאזור. כולם מתכנסים ומחכים שלוש שעות לשיירת השר. כל שר חייב לוודא שכמה שיותר תושבים ימתינו לו וכמה שיותר זמן. ככל שממתינים יותר זמן לכבוד השר, זה מעיד על מעמדו הרם של השר.

 

כששיירת השר מגיעה ההתרגשות מגיעה לשיאה. שיירת השר כוללת 74 כלי רכב שרובם בצבע שחור עם שמשות כהות ומי שיבדוק יגלה בקלות שברובם יושב רק נהג, וגם זה בספק. הסיבה לגודל השיירה קשורה גם היא מן הסתם למעמדו של כבוד השר. שר פדראלי בכלל ושר האנרגיה בפרט לא יכול להרשות לעצמו לבוא רק עם 3 רכבים, כיוון שזה מעליב ומשדר חוסר כבוד, אפילו שאין כל צורך ביותר מרכב אחד עם ליווי של רכב בטחון. תוסיפו לזה, ששר העבודה, בדיוק שבוע לפני כן, מגיע לביקור באילורין  ILORIN עם 72 רכבים, וזה כבר מעמיד את מספר הרכבים בשיירה של כבוד שר האנרגיה על לא פחות מ 73. ברור לכל החברים, לאורך ולרוחב, ששר האנרגיה לא יכול להרשות לעצמו פחות רכבים בשיירה משר העבודה, בעיקר ששר העבודה הוא מעם ההאוסה HAUSA, שמבקר באזור של עם היורובה.

 

כך או כך, לפני השיירה יש 6 אופנועים רעשניים, ומכוניות עם חיילים, שצופרות עם צ'אקאלאקה, שזה סירנות שעושות רעש שמבהיל את החברים והחברות באזור ומעורר כל מת לחיים כך שברגע שהוא מתעורר לחיים הוא מת מפחד. ברור איפה שאידוגבו נרגש מהמעמד ומהכבוד הרב. אידוגבו ומכובדים נוספים מתקבצים ליד רכבו של כבוד השר ומשתחווים לו לאות הערכה, כבוד וברכה. אידוגבו עצמו קד קידה עמוקה במיוחד ולמעשה הוא משתטח על האדמה תוך שהוא מפטיר ברכות לרוב ובעיקר עד כמה שהוא מאושר לראות את כבוד השר.

 

מתוך כל הרעש, ההמולה והאבק, יוצאת קבוצה של כ 50 צ'יפים ומכובדים כאלה ואחרים כשאידוגבו מוביל את השר ופמלייתו אל עבר חדרי הבקרה. אין איטלקים בשטח כי אידוגבו הודיע להם שזה עניין פוליטי ניגרי והאיטלקים לא מעוניינים להיות מעורבים בפוליטיקה של ניגריה ואפילו לא בפוליטיקה של איטליה.

 

אידוגבו הוא איש גדול ממדים והוא מוביל את פמליית השר בבטחה תוך שהוא מנפנף עם ידיו למעלה ולמטה ולצדדים, כי יש לתנועות הידיים משמעות משלהם. הפעם הוא לא יכול לפשל. זו הזדמנות חייו, כיוון שאם הוא מצליח לשכנע את כבוד השר, הוא מקבל לידיו כוח עצום. אדם כמו אידוגבו, בתפקיד שבו הוא אחראי על הפקת חשמל מהסכר וחלוקתו לאזורים שונים זה פשוט מעמד אפי.

 

ייצור ואספקת החשמל בניגריה נמוך בהרבה מהדרישה מה שהופך את ניגריה לקליינט חשוב ליצרני גנרטורים. כיוון שאין מספיק חשמל בניגריה לכל הדורשים. המצב הוא, שאזור מסוים מקבל חשמל שעתיים ביום ואזור אחר ארבע שעות ביום ויש אזורים שלא מקבלים בכלל. אידוגבו חולם להתלבש על השלטר הזה.

 

צריך להבין שמי שאחראי על חלוקת החשמל לאזורים השונים, זוכה לכבוד גדול במיוחד וכל אחד מברך אותו בקידה גדולה ואפילו בהתרפסות על הקרקע תוך שחלק מהם ינשקו את נעליו במרץ רב. הוא זוכה להרבה ניירות (NAIRA זה המטבע הניגרי), דולרים והרבה חברים וחברות. נציגים של כל הכפרים והעיירות דואגים שהאחראי על חלוקת החשמל יהיה מרוצה מאוד מאוד מאוד, וידאג שיהיה להם חשמל, כמובן על חשבון האחרים, כי אין מספיק לכולם.

 

אי לכך הם נוקטים במהלכי שיווק יצירתיים. לפעמים שולחים למנהל עז וכמה תירסים ואננס ושורשים של קסבה כדי לרצות אותו. אם זה לא עוזר, מביאים לו צעירה שתשכנע את המנהל בעזרת מאמצי שכנוע שונים ופשוטים שידאג שמחר יהיה להם חשמל באזור כי יש אירוע חשוב. כמובן שכל יום יש אירוע חשוב, כי תמיד צריך חשמל.

 

אידוגבו מכיר את השיטה המסורתית הזו היטב ויודע מה מצפה לו אם יזכה בתפקיד ואם השר יחליט שהאיטלקים יחזרו לאיטליה. וכול המחשבות הללו מתרוצצות לאידוגבו בראש בשעה שהוא מוביל את הפמליה לכיוון חדרי הבקרה. הוא חייב להפגין שליטה מלאה בלוחות הבקרה, ממש כמו שהמזכירה של השר מפגינה שליטה בהדפסה. על עיוור. הוא לא יכול להרשות לעצמו פחות מזה. אם יסתכל על לוח הבקרה, כבוד השר עוד עלול לחשוד בו שהוא לא ממש שולט בלחצנים ובלוחות הבקרה.

 

וכך ניגש אידוגבו ללוחות הבקרה ומתחיל להסביר לכבוד השר איך פועל הסכר וכל מיני דברים אחרים וכבוד השר מאזין לאידוגבו ואומר לו כן, הן, ושוב כן ומהנהן בראשו שזה סימן שכבוד השר כאילו מאזין לאידוגבו, שזה ממילא תופעה נדירה ביותר כיוון שכבוד השר לא נוטה להאזין לתושבים כשהם מסבירים לו משהו, בעיקר לא בסביבה של אגם הקאינג'י.

 

אידוגבו מתחיל להדגים לכבוד השר את השליטה המדהימה שלו, ותוך שהוא מביט בשר, הוא לוחץ על כפתור כזה ולחצן אחר ומתרברב ביכולתו ההנדסית והשר בוחן בצדדים לראות אם גם אחרים מתפעלים מהיכולת של אידוגבו בלחיצה על כפתורים, כשלפתע נשמע צפצוף חד ואחריו רעש מחריד ואחריו רעידת אדמה.

 

הפמליה נסה בבעתה החוצה, צ'יפים נופלים וקמים ומתפללים לכל מה שאפשר, ושומרי הראש של כבוד השר שולפים אקדחים.

 

מן הסתם, אידוגבו פתח את הסכר. גל עצום של מים שוטף כל מה שעומד בדרך. 60 כפרים נשטפים בלי להשאיר מזכרת ואף אחד לא יודע כמה אנשים נקברים בבוץ של אידוגבו. ובכלל מי סופר?

 

אידוגבו טוען בפני השר, שהאיטלקים בטח שמו שם את הכפתור הלא נכון, האיטלקים האלה.

 

וזה סוף הסיפור, למעט כמובן שמספר שבועות מאוחר יותר, אחרי שהוא מתאושש מהחוויה שעבר בקאינג'י, באלוקוקו מספר לי שכבוד השר החליט לשלוח את האיטלקים לאיטליה והיו לו שתי סיבות. סיבה אחת שאידוגבו אמר לו שהאיטלקים שמו שם את הכפתור הלא נכון, וסיבה שניה שהאיטלקים באו מאיטליה וזה רק סביר להניח שהם ירצו לחזור דווקא לשם.

 

כבוד השר כמובן יודע שסיפור הכפתור הלא הנכון, זה קשקוש של אידוגבו, אלא שאידוגבו הבטיח לכבוד השר שאם הוא ישלח את האיטלקים לאיטליה, או לכל מקום אחר עד כמה שזה נוגע לאידוגבו, אז הוא ידאג שהכפר של כבוד השר יקבל חשמל כל יום לפחות עשר שעות מבלי שהכפר יצטרך לשלוח לאידוגבו עז וכמה תירסים ואננס ושורשים של קסבה ובכל מקרה הכפר לא יאלץ לשלוח צעירה שתסביר לאידוגבו מה החשיבות של החשמל לכפר.

 

תחשבו על זה.

התיאטרון באיבאדאן Ibadan

 

אני מתגעגע לניגריה, ובמיוחד אני מתגעגע לאנשים בניגריה, למנטליות שלהם, לתרבות העשירה והנפלאה שלהם. אנשים נפלאים. יותר מעשרים שנים חייתי בניגריה עם אנשים שונים מעמים שונים שחיים יחד בערבוביה בניגריה. כמו יורובה, פולני, האוסה, איבו, אפיק, איג'ו, ביני, איביביו, אנאנג, אניימה, באושי, אקט, אטונג, איגאלה, אידומה, נופה, אורון, ועוד רבים. אני ניגרי מעורב עם שרידים מקבוצות שונות ועמים מגוונים. יש בי חלקים מכל מיני מקומות ותרבויות עשירות בניגריה.

 

עשר שנים מתוכן חייתי באיבאדאן, העיר הגדולה של היורובה אם מתייחסים ללאגוס כאל עיר של כולם. באיבאדאן חיים כ 6 מיליון תושבים אבל למי שיודע איך נראית עיר, איבאדאן זה יותר כפר גדול עם הרבה בתים כפריים, עם גגות פח חלודים וחומים, ניקוז עילי, ביוב יותר עילי, ושיטה לפיזור האשפה ברחבי העיר, כך שלא תתרכז במקום אחד וכולם יוכלו להנות מהאשפה באופן שווה. ההגינות מחייבת.

 

בכל זאת יש ניסיונות לבנות באיבאדאן תשתיות עירוניות. אחד הפרויקטים זה תיאטרון שיותר מאוחר יוסב למרכז תרבות. התיאטרון מתוכנן כבניין חצי עגול ואמור לארח מופעים והצגות.

 

שרודר בן 61 הוא מנהל הפרויקט מטעם החברה. שרודר עם שורשים גרמנים, דייקן, דורש משמעת, הקפדה, מסירות והתמדה. הוא אוהב להדריך את הצוותים שלו וללמד אותם טכניקות בבניה. אחד התלמידים הטובים שלו הוא מנהל עבודה בשם אדוואלה  Adewale .

 

שרודר מספר לי שבאותו היום האתגר היה לבנות קיר מעוגל. בתכנון, המדרגות עולות מהקומה הראשונה לשנייה בצמידות לקיר החיצוני המעוגל. לכן, צריך לבנות קיר פנימי מתחת למדרגות שיסגור את החלל שנוצר שם. שרודר אומר שככה זה מתוכנן וזה מה שהתוכניות מראות. לסגור את החלל מתחת למדרגות המעוגלות.

 

שרודר הוא אדם יסודי וקפדן, הוא מדגים לאדוואלה איך מניחים כל בלוק עם קצת זווית כך שהקיר הפנימי מקבל צורה עגולה במקביל לקיר החיצוני שכבר היה בנוי. ואז, אומר לו שרודר, אני הולך לשלפשטונדה  Schlafstunde שלי, שזו מעין מנוחה או שינה אחר הצהריים אצל כל מיני טיפוסים כמו שרודר. שרודר מקפיד כל יום בשעה 1300 ללכת לשלפשטונדה שלו וזה מנהג שהוא גורר אתו כבר עשרות שנים.

 

רק לפני שהוא הולך, פונה שרודר לאדוואלה ושואל אותו למי הוא מתכוון למסור את העבודה הזו. אדוואלה מציע את באבאטונדה BABATUNDE כיוון שהוא יודע ששרודר מכיר ביכולות הגבוהות שיש לבאבאטונדה מחד, אבל בעיקר כיוון שבשעה הזו אין בשטח אף אחד חוץ מבאבאטונדה. שרודר מאשר את הבחירה ומתנדף לשלפשטונדה שלו.

 

שרודר מספר לי שהוא חוזר לפרויקט בשעה 1700 ומופתע לראות קיר מושלם. אני מאוד מרוצה, אומר לי שרודר ומשבח את באבאטונדה. הוא קורא לאדוואלה ומהלל וממחמיא לו על העבודה היפה. אדוואלה מלא גאווה. אדוואלה יודע ששרודר תמיד מחלק בונוס על עבודה מוצלחת. בונוס בשבילו ובונוס לבאבאטונדה.

 

שרודר מבקש מאדוואלה לקרוא לבאבאטונדה.

אדוואלה מתפתל ואומר לשרודר כך -  אהההה ... מאסטה ... - הוא אומר לו - יש כאן בעיה גדולה מאסטה.

שרודר - מה הבעיה?

אדוואלה - תראה מאסטה ... באבאטונדה תקוע בחלל מאחורי הקיר, מתחת למדרגות, ולא יכול לצאת.

תחשבו על זה.

וזה סוף הסיפור, אלא שמספר שנים מאוחר יותר אני מבקר בתיאטרון, ומופתע למצוא שם את מנהל התיאטרון, והוא לא אחר מאשר באבאטונדה. מאוד שמחתי על הקידום שבאבאטונדה זכה לו. שאלתי אותו אם הוא יכול לסדר לי כרטיסים להצגה הקרובה. באבאטונדה בזהירות אומר שכרגע אין כרטיסים לפחות שבועיים קדימה. יותר מאוחר הוא מגלה לי שלמעשה, אין כרטיסים שנתיים קדימה ואפילו אין כרטיסים בכלל.

המושל החדש החליט לא להשלים את בניית התיאטרון שהתחיל המושל הקודם. הוא לא ייתן למושל הקודם להנות מקרדיט על בניית תיאטרון! מה הוא פראייר?

אז בינתיים, באבאטונדה משתמש במקום כדיר עיזים לעדר שלו, ובשטח שלפני התיאטרון הוא מגדל קסבה.

הכתב הניגרי

 

פרופסור אוגונלייה שאקאלה   Ogunleye Shakale  אומר לי שהוא מלמד אווירונאוטיקה באוניברסיטת IBADAN איבאדאן. הסיבה לווידוי של הפרופסור היא רצונו העז שאעזור לו למרוח שכבת אספלט על פני דרך הגישה לבית שלו, שנמצא על גבעה מעל שכונת סאלאמי בבודיג'ה החדשה, בעיקר לקראת עונת הגשמים המתקרבת. כמובן שאני לא יכול לעזור לפרופסור שאקאלה, אבל אנחנו נהנים לשוחח והופכים לידידים. הוא אדם נפלא, גם יש ספק לגבי האוטנטיות של התואר הפרופסור שהוא מדביק לעצמו.

 

הוא לבוש היטב בחליפת שלושה חלקים כהה עם מטפחת אדומה תקועה בכיס הז'קט בצד שמאל. האנגלית שלו מעולה, תודות לזמן ששהה בלונדון, לדבריו, והוא מתאמץ לדבר במבטא בריטי, ללא הצלחה כמובן. אני תוהה עד היום כיצד מצליח פרופסור שאקאלה להזדחל למשרדי כאשר יש הנחיה ברורה לשומר בשער לא לאפשר כניסה למי שלא הוזמן, באופן מיוחד אם הוא פרופסור מאוניברסיטת איבאדאן.

 

אבל בדיעבד, אני שמח שהפרופסור הצליח להשתחל פנימה. וככה אנחנו מחליפים מילים ומשפטים בתחומים שונים, בעיקר על דא והא, אבל גם בנושאים אחרים, עד שהפרופסור, שהוא מומחה לתעופה, מספר לי שיש לו פגישה בלגוס בשבוע הבא עם כבוד שר התחבורה הניגרי והוא רוצה שאצטרף אליו.

 

במקרה יש לי פגישות בלגוס בשבוע הבא, ומתוך סקרנות אני נענה בחיוב להזמנה, בעיקר שזה כבוד גדול לפגוש את כבוד שר התחבורה, לפחות עד שפוגשים אותו.

 

בשעה 9 בבוקר בלאגוס LAGOS החמה והמהבילה, אנחנו נוסעים עם הפרופסור לאי לאגוס שנצא בעיר לאגוס שנמצאת במדינת לאגוס.  מאיקג'ה ועד האי לאגוס לקח לנו ארבע שעות. בלי הגוסלו הרגיל של לאגוס זה לוקח 20 דקות, אבל אין דבר כזה לאגוס בלי גוסלו GO-SLOW כמו שאין גשם בלי עננים. למעשה יש סיכוי גבוה יותר שתראו גשם בלי עננים לפני שתראו את לאגוס בלי גוסלו. גוסלו זו נסיעה מאוד איטית, או בלשון העם, פקק.

 

כשאנחנו מגיעים למשרדו של כבוד שר התחבורה, כבר 1 אחר הצהריים. הפרופסור מציג את עצמו ואותי בפני המזכירה של כבוד השר והיא מציעה לנו לשבת ואומרת - כבוד השר יגיע בכל רגע, מעכשיו.

חדשות טובות, אני מלמל לעצמי.

 

כרגיל זה יום חם ולח ובחדר ההמתנה של כבוד השר יש 6 מזגנים. המזכירה אומרת - הם לא עובדים כבר שלוש שנים. הרצפה רטובה, כולם מזיעים, כיוון שלאגוס ממוקמת קרוב לקוו המשווה וזה אזור טרופי חם ולח. בשעה 1400 שואל הפרופסור את המזכירה - האם שמעת מכבוד השר?

היא עונה - כבוד השר יגיע בכל רגע, מעכשיו.

 

בחדר ההמתנה יושבים כ 15 אנשים שמנהלים בינם לבינם שיחות על דא והא מסוג השיחות שעוברות ליד הקיר. אף אחד לא ממהר. אחד מתושבי לאגוס אומר לשכן שלו שהאנשים המקולפים (הלבנים) יודעים כל כך מעט והפרופסור אומר לו - נכון, אבל זה מספיק בשביל להרוס את העולם. וזה נכון, אני אומר לעצמי.

תושב לאגוס אחר אומר שככל שאנחנו יודעים יותר אנחנו מבינים שאנחנו יודעים פחות, והשכן אומר לו, נכון ,וככל שנדע יותר הסכנה לכולנו תגדל.

 

אז כמו שאתם רואים, חדר ההמתנה של כבוד השר, מספק דיונים מעניינים.

 

השעה כבר 1500 ואפילו מכובדים מלאגוס מתחילים לאבד סבלנות. הפרופסור ניגש למזכירה ומתעניין לשמה, ג'יבולה JIBOLA קוראים לה.

 

ג'יבולה אומרת - צריך סבלנות - כבוד השר יגיע בכל רגע, מעכשיו.

 

אני חייב להזיז עצמות ומפרקים כשאני פוגש במקרה פנים מוכרות ואני מספר לו שאנחנו ממתינים מהבוקר לכבוד שר התחבורה ושהמזכירה של ג'יבולה אומרת - צריך סבלנות - כבוד השר יגיע בכל רגע, מעכשיו.

 

הפנים המוכרות אומר - זה נכון באופן כללי, אבל אני ממליץ לכם לבוא בעוד שלושה ימים – הוא אומר - כיוון שכבוד שר התחבורה נמצא כרגע בלונדון. הוא מוסיף וטוען - אין כאן כל סתירה עם ג'יבולה  - צריך סבלנות, כבוד השר יגיע בכל רגע, מעכשיו.

 

הפרופסור שוכן במלון זול באיקג'ה IKEJA ואני ברווקיה ILUPEJU באילופג'ו. צריך סבלנות אני אומר לעצמי. אני מנצל את הזמן לראות רופא שיניים. רופא השיניים הניגרי בודק אותי ופוסק שאני צריך שבע סתימות. אני מופתע, אבל רופא זה רופא. שבע סתימות? לא מוגזם? אחרי שהרופא שיניים מסיים את הטיפול, אומר לי רופא השניים שלי בישראל - כמו שאני מכיר את השיניים שלך, הרופא בניגריה קדח לך שבעה חורים כדי שיהיו לי שבע סתימות. חייבים חורים בשביל סתימות.

 

פרופסור שאקאלה טוען - מספר הסתימות תלוי בצרכים שיש לרופא באותו זמן. למשל, יתכן שיש לו הוצאות מסוימות והוא צריך קצת ניירות Naira)), נניח לעזור לבן באוניברסיטה. הוא מוסיף - המימון שדרוש לו באותו היום קובע את מספר הסתימות וחוץ מזה אי-אפשר לעשות סתימות בלי חורים, את זה כל אחד יכול להבין, אפילו אם הוא חדש בניגריה.

 

אחרי בירורים שונים מתברר שכבוד שר התחבורה חזר לניגריה. צריך סבלנות אני אומר לעצמי. אנחנו נוסעים שוב. ג'יבולה מתנצלת על שהמתנו זמן רב כל כך. היא מודיעה לנו - כבוד השר הגיע. אמרתי לכם שהוא יבוא בכל רגע, היא אומרת.

 

היא נכנסת למשרדו של כבוד השר ואומרת משהו ביורובה YORUBA. ג'יבולה וכבוד שר התחבורה הם מעם היורובה. עם מפואר בן אלפי שנים, בערך 35 מיליון בני העם הנפלא הזה, שחיים בעיקר בניגריה אך גם במספר מדינות במערב אפריקה. יש להם מסורת של שנים, לדבר יורובה אחד עם השני, וזה מקשה עלי להבין את תוכן השיחה כיוון שאני לא מבין יורובה.

 

השר מזמין אותנו להיכנס ואחרי הברכות המתבקשות מהמעמד, אני מתיישב על ספה סמוכה ומאזין לשיחה שמתנהלת במשרד. פרופסור שאקאלה מציג אותי כחבר טוב מלונדון, מה שאמור לתת לגיטימציה לנוכחות שלי.

 

אני כמובן לא שואל את כבוד השר והפרופסור במה מדובר כיוון שכבוד השר עוד עלול לחשוד בי שאני מעוניין לדעת במה מדובר, וזה נחשב כאן לנטייה שלילית ואפילו חוצפה. מדי פעם הם משחררים תרגום לאנגלית.

 

כבוד השר והפרופסור מנהלים שיחה על מצבה העגום של חברת התעופה הלאומית של ניגריה Nigeria Airways. ב 1987 השעתה IATA את חברת התעופה מהמסלקה הבין לאומית מה שלא אפשר יותר ל"ניגריה איירווייז" למכור כרטיסים של חברות תעופה אחרות.

 

מספר שנים קודם לכן החליט שר תחבורה קודם, איש צבא ופוליטיקאי מכובד לא פחות, לוותר על העבודה הטובה שעשו ה OYINBO (אנשים מקולפים ביורובה) המקצוענים של KLM בתפעול של חברת התעופה הניגרית ושל הטרמינל החדש ושלח אותם חזרה לאמסטרדם. היו שתי סיבות מדוע כבוד שר התחבורה שלח את צוות המקולפים של KLM להולנד. אחת, הוא טוען - הצוותים הניגרים יכולים לעשות עבודה לא פחות טובה מהצוותים של המקולפים של KLM, ואולי אפילו יותר טובה. השנייה, הוא אומר – הולנדים באו מהולנד ולכן זה רק סביר להחזיר אותם להולנד.

 

חברת התעופה החלה לצבור הפסדים וחובות, הרבה מעבר להכנסות, שזה דבר מקובל ולא יוצא דופן כלל, אלא שבמקרה הזה כשהמטוסים של החברה הגיעו לאירופה הם קורקעו ונמכרו לכיסוי החובות של החברה הניגרית. התנהלות גסה ולא מנומסת של אירופאים מקולפים שלא מבינים את ניגריה בכלל.

 

לאור ההתנהלות חסרת הבושה של המקלפים האירופאים, אומר פרופסור אוגונלייה שאקאלה, שהאירופים לא הגונים ומשתמשים בשיטות מרגיזות ומתסכלות. הפרופסור כועס ושואל, איך קולומבוס גילה את אמריקה אם היו שם כבר מיליוני אנשים לפניו? וקולומבוס עוד חשב שזה הודו. איזו בורות!

 

הפרופסור מסביר לכבוד השר איך כל הבעיה של חברת התעופה הניגרית הייתה נפתרת אם הייתה בניגריה שיטת כתב.

 

הפרופסור אומר - בעוד שבתרבויות שונות התפתחו שיטות כתב שונות לפני אלפי שנים כדי לשפר את התקשורת בין אנשים או בין עמים, בניגריה זה היה מיותר. אנשים וכפרים בניגריה הסתדרו יפה מאוד גם ללא כתב. גם בגלל שהם אנשים מאוד תקשורתיים ותמיד מצאו פתרונות בלי כתב וגם בגלל שלא היה להם על מה לכתוב. כששאלתי את הפרופסור לפשר הכתב הניגרי, הוא ענה לי שלמעשה לניגרים לא היה כתב משתי סיבות. כבר למדתי להכיר את הפרופסור, תמיד יש לו לפחות שתי סיבות לכל דבר. הוא אומר - אחת, הם לא ידעו לכתוב -הוא מוסיף -  השנייה, שהם לא ידעו לקרוא.

 

פרופסור שאקאלה מסביר לכבוד השר למה כוונתו, ומשתף את כבוד השר בכמה מזיכרונות הילדות שלו בכפר ליד אוגבומושו. הוא מגלה לכבוד השר שבכפר שלהם הייתה כבר אז טכנולוגיה מתקדמת שאפשרה להם לטוס במהירות ובזול בעיקר ללונדון. הפרופסור מרחיב ביתרונותיה של הטכנולוגיה הייחודית הזו. ראשית, אין צורך במטוסים. גם לא בדלק יקר ומזהם. עלות התפעול נמוכה מאוד. לא צריך טובות מהמקולפים מאירופה.

 

הפרופסור מעביר ביקורת קשה על השיטה של המקולפים שמאלצת אותנו להשתמש במטוסים רק כדי לעבור מרחקים גדולים. הוא אומר שזו טכנולוגיה לא יעילה ויקרה מאוד ומאלצת את ניגריה להיות תלויה בגחמותיהם של המקולפים.

 

כבוד השר מאזין בקשב רב. הוא שואל את הפרופסור איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה מהכפר ליד אוגבומושו לטובת ניגריה כולה.

 

הפרופסור אומר - כבוד השר, זו הבעיה! לא הייתה לנו שיטת כתב, ולכן אין לנו רקורד של פרטי התהליך שנדרשים לטכנולוגיה הזו. הפרופסור נזכר - אחד מזקני השבט המכובדים, אולי אפילו הצ'יף בכבודו ובעצמו, מעלה עשן מתוך אש מיוחדת, וגם לעשן יש תכונות מיוחדות. ואז – הוא אומר - תוך רגע נעלם הצ'יף בתוך העשן. הפרופסור מוסיף - אחרי רגע או שניים מופיע הצ'יף מתוך העשן. הפרופסור מספר שהוא היה אז ילד קטן אבל הוא זוכר היטב את הצ'יף מספר שהוא היה בלונדון וחזר. פשוט ובלי סיבוכים.

 

אחרי שאנחנו עוזבים את משרדו של שר התחבורה, אומר לי מומחה התעופה, פרופסור אוגונלייה שאקאלה - חבל מאוד שלא היה אז שיטת כתב באוגבומושו. הוא אומר - אם היה כתב, אז אפשר היה לתעד את כל הפרטים והתהליך של הטכנולוגיה המופלאה הזו של הצ'יף מאוגבומושו לטובת הדורות הבאים בניגריה בפרט ובאפריקה בכלל. מי בכלל צריך את המטוסים של המקולפים הללו.

 

תחשבו על זה.

 
 
 
 


 

מכליות מתחת לגשרים

 

באמידלה אדדג'י Bamidele Adedeji היה נהג מכלית מלט. הוא אדם מכובד מאוד מעם היורובה והוא בא מכפר בשם אוגורו OGURO במדינת אושון  OSUN. הוא עובד עם אנשים מקולפים כבר 12 שנים, אוסף מלט מהמפעלים בשגמו SHAGAMU והמפעל ב אווקורו  EWEKORO ומביא את המלט לפרויקטים שונים בעיקר בדרום מערב ניגריה.

 

זה לחלוטין נכון לקרוא לבאמידלה אדדג'י, צ'יף מכלית, כיוון שבתפקיד שלו יש לו אחריות כבדה מאוד על חייהם של אחרים.

 

עכשיו, באמידלה אדדג'י אומר שמתחת להרבה גשרים בניגריה, ניתן לראות שרידים חלודים של מכליות מסוגים שונים, הרבה מכליות דלק, מים או מלט.

 

אני שואל את צ'יף אדדג'י - למה זה?

 

וכך באמידלה אדדג'י Bamidele Adedeji מסביר לי איך בדיוק מגיעות מכליות לסוף דרכן דווקא מתחת לגשרים או גשרונים ואני מספר לכם את מה שצ'יף אדדג'י מספר לי.

 

באמידלה מספר לי שבניגריה יש חוקי תנועה מסורתיים, אשר בכפוף למציאות הקיימת, הם חוקים יותר הגיוניים מחוקי התנועה של  OYINBO האנשים המקולפים באירופה.

 

אחד החוקים הללו הוא חוק זכות הקדימה. נהג שמתקרב לצומת צריך להיזהר, להסתכל קודם לצד שמאל ואחר כך לצד ימין ואז בזהירות להיכנס לצומת אך ורק אם לצומת לא נכנס רכב גדול או חזק  משלו. זה החוק המסורתי לגבי זכות קדימה.

 

למשל – מסביר צ'יף אדדג'י – למשאית יש זכות קדימה מול רכב פרטי. למשאית עמוסה יש זכות קדימה מול משאית ריקה. לעומת זאת, אין למשאית זכות קדימה מול רכב צבאי, בעיקר אם יש בו חיילים עם נשק.

 

בפסגת ההירארכיה הזו תמצא את המכליות. מכליות דלק, מכליות מים, מכליות מלט וכדומה מהסוג הזה. הן הגדולות ביותר על הכביש ולאף אחד לא כדאי להתעסק איתן.

 

צ'יף אדדג'י אומר - כל מכלית, מנוהלת על ידי צ'יף טנקר - כמוני, אומר באמידלה אדדג'י. בנוסף, בתא הנהג יש שני עוזרים שנקראים בפי כול BOYS MOTOR. חשוב להבין, אומר באמידלה, שהמוטור בויז באים מאותו הכפר של הצ'יף טנקר, הוא הנהג הראשי של המכלית. הוא בוחר אותם ולרוב הם מאותה חמולה.

 

המוטור בויז של באמידלה הם מהמשפחה והם מעריצים אותו על היכולת שלו לשלוט במכונה הענקית ולגרום למכונה להקשיב לו. הם עושים את העבודות הפחות מכובדות, כמו לנקות את המכלית מדי פעם, או להחנות אותה, אם צריך. וגם מדי פעם לדחוף ימינה ושמאלה אחרים כדי לפנות לצ'יף אדדג'י את הדרך בקרה של פקק.

 

צ'יף באמידלה אדדג'י לובש אגבאדה Agbada, שזה לבוש מסורתי בארץ היורובה, מאוורר מאוד, עם שרוולים רחבים, שנותן מראה של גדול ממדים. זה חשוב מאוד לאנשים חשובים מאוד שהם יראו קצת יותר גדולים מהמציאות. זה עוזר להרתיע אחרים מהמחשבה לחלוק על דבריהם. גם את באמידלה עושה האגבאדה יותר גדול ממה שהוא באמת, וזה לא מעט כיוון שבאמידלה הוא איש גדול גם בלי האגבאדה.

 

חשוב מאוד שאנשים חשובים ביותר, כמו צ'יף אדדג'י, יראו גדולים ורחבים. הגודל של הצ'יף מדכא ניסיונות של אנשים שונים להתווכח עם צ'יף אדדג'י בעניינים שונים ועניינים אחרים וענייני כספים. בעיקר ענייני כספים. 

 

הגודל שלו והיותו צ'יף טאנקר מעניקים לבאמידלה מעמד מיוחד בהירארכיה של הקהילה  באוגורו ואכן באמידלה אדדג'י נחשב לדמות מכובדת ביותר בין תושבי הכפר וסביבתו.

 

כמובן שבאמידלה נוהג את המכלית על הכביש בלי להאט, ולו במקצת. באמידלה מתגאה בעובדה שכל שאר הרכבים והנהגים מכבדים אותו ואת המכלית שלו. חלקם אפילו יורדים מהכביש כשהם רואים אותו מתקרב. עד כדי כך הם מכבדים אותו.

 

יהיה זה חוסר כבוד, שלא לומר מביך, אם צ'יף באמידלה יאלץ מסיבה זו או אחרת להאט את הנסיעה של המכלית, אך ורק שמשום שצריך להתחשב באיזה רכב קטן שבא ממול על הכביש. זה מסוג הדברים שצ'יף באמידלה לא יכול להעלות על דעתו. הרכבים הקטנים חייבים לכבד את המכלית ובמיוחד לכבד את צ'יף אדדג'י, צ'יף המיכליות מאוגורו.

 

ברור מן הסתם, שאף אחד מאלו שנוהגים במכוניות הקטנות ובאים מול צ'יף באמידלה לא יודע מי נוהג במכלית ולא שמע מעולם על צ'יף באמידלה מאוגורו.מצד שני מי רוצה לנסוע מול מכלית גדולה שלא מאיטה בכבישים הצרים הללו, וחוץ מזה אלו חוקי התנועה המסורתית.

 

בעיקר במעברים צרים, עדיף לעצור ולתת למכלית של צ'יף באמידלה לעבור. צ'יף באמידלה רואה בזה אות של כבוד שמשפר את יוקרתו בעיני עצמו. הוא גם יודע ששני ה"מוטור בויז" יספרו בכפר על הכבוד שהוא מקבל וזה יגדיל את יוקרתו בעיני התושבים וגם בעיני הצ'יף של הכפר. 

 

עכשיו, אומר לי צ'יף באמידלה - מדי פעם, כפי שקרה לי, פתאום, מגיעה ממול מכלית גדולה אחרת ולעיתים זה קורה כשמתקרבים למעבר צר כמו למשל גשר או גשרון. חוק זכות הקדימה המסורתי לא נותן פסיקה ברורה למצב הזה שבו שתי מכליות, באותו הגודל, נוסעות אחת מול השנייה ומתקרבות למעבר צר כמו גשר או גשרון.

 

צ'יף באמידלה מספר שיותר מאוחר הוא הבין שבעצם שהמכלית השנייה גם כן מתנהלת על ידי צ'יף טאנקר. וגם למכלית השנייה יש שני "מוטור בויז" מהכפר של הצ'יף שבא ממול. ושבעצם גם הצ'יף טאנקר השני לא יכול להרשות לעצמו להאט את המכלית. אין אופציה כזו, להאט..., מה יגידו אחר כך שני המוטור בויז בכפר אם הוא יאט את המכלית. זו מבוכה גדולה ופגיעה עצומה במשפחתו ובמעמדו של הצ'יף, שהוא הנהג במכלית.

 

באמידלה אדדג'י אומר לי שהוא היה מאט אם הוא היה יודע שבמכלית שבאה ממול יושב נהג מכלית בשם צ'יף אולהדאיו OLADAYO, מצד שני הוא שואל, למה צ'יף אולהדאיו לא האט.

 

וככה, שני הצ'יפים נוהגים את המכליות שלהם במהירות עצומה והם לא יכולים להרשות לעצמם להאט. מי יודע מה עובר להם בראש. יש להם כמה שניות לקבל החלטה.

 

באמידלה מספר לי שבשנייה האחרונה הוא קלט שזו שהג'וג'ו JUJU לא בסביבה והנה הוא נכנס להתנגשות ושהוא יכול לאבד את הכיבודים באוגורו מוקדם יותר מהתכנון. אז, קצת לפני הגשר הוא היטה את ההגה לצד כדי למנוע התנגשות במכלית שבאה ממול. צ'יף אולהדאיו עשה את אותו הדבר.

 

באמידלה אדדג'י אומר לי שהוא מאמין שככל שאתה יותר אינטליגנט יש בך יותר פחד. הסכמתי אתו וסיפרתי לו שאנדי גרוב, מנכ"ל אינטל העולמי, כתב ספר, רק הפראנואידים שורדים.

 

אולהדאיו לא נשאר כדי לספר את סיפורו. המכלית שלו הייתה מלאה בדלק ועלתה באש מיד. הוכחה שהג'וג'ו לא היה בסביבה.

 

ואז מוסיף צ'יף באמידלה אדדג'י – זו הסיבה שמתחת להרבה גשרים או גשרונים בכבישים של ניגריה, יש שרידים של מכליות.

 

תחשבו על זה.





 

אבטיחים בבודיג'ה BODIJA

 

אבופפו תמיד מספק תלונה כזו או אחרת כדי לשמר עניין בחיים. אחת התלונות המקוריות שלו, שלא לומר אורגינלית, הייתה בעניין אבטיחים. למה אין אבטיחים באיבאדאן (IBADAN) ? הוא שואל אותי סתם ככה באחד הערבים. בדרך התלונות של אבופפו באות בערבים.

 

מאותו הערב שבו אבופפו מתלונן בעניין האבטיחים, קרויות אוזניהם של דיירי ה"רווקיה", כפי שמכונה הצימר בניגריה, לקלוט כל פיסת מידע בקשר לאבטיחים בדרום מערב ניגריה.

 

וכך, שמועות שונות מתעופפות, ללא כיוון מסוים, על חווה חקלאית ניסיונית של הולנדים מקולפים שמנסים לגדל אבטיחים אי שם ליד אוגבומושו OGBOMOSHO. שום דבר לא עובר מהר יותר משמועות בניגריה בעיקר שמועות מרעננות על אבטיחים.

 

אחרי חקירה מאומצת, אבופפו מצליח להשיג אבטיח חיוור שלא הזכיר לו כלל אבטיחים אדומים מהעמק. למעשה אבופפו היה מאוכזב ממש מאבטיח עד כדי כך ששקל להחרים את KLM. את האבטיח הוא כבר לא אכל. במקום האבטיח, לקח אבופפו כמה גרעינים ושם אותם בחצר מאחורי הרווקיה.

 

אבופפו מספר לי שהוא ניקה מעשבים שטח קטן, מאחורי הרווקיה בבודיג'ה הישנה (BODIJA OLD) וביראת כבוד הניח את זרעי האבטיח.

 

באופן כללי – אומר אבופפו - אני מתנגד למונח עשבים כיוון שיש בזה עלבון וזלזול בצמחים בכלל ובצמחים מקומיים בפרט. בהגדרה, "עשבים שוטים", אלו צמחים חכמים שצומחים במקום מסוים, שהוא במקרה גם הבית שלהם, וזאת בניגוד מוחלט לרצונם של בעלי המקום. למעשה, אלו צמחים, עם פרחים ופרי והם צומחים ללא עזרה מצידנו כיוון שזה אזור המחיה שלהם. כיוון שאנשים לא רוצים את הצמחים הללו הם קוראים להם "עשבים שוטים" למרות שהם לא שוטים בכלל - מסביר אבופפו.

 

אבופפו ממשיך – כאשר יועצים מתכננים נוף או גינה, כדאי שיועצי גינון ונוף, ישקלו וידאגו לשתול ולזרוע צמחים מקומיים ולא לייבא צמחים שהחרקים והציפורים לא מכירים. צמחים מיובאים גורמים לבלבול במערכת האקולוגית.  – מתסכל אומר אבופפו.

 

כמו שאפשר לראות, אבופפו אדם מעניין ואני תומך בדעתו. 

 

אבופפו לא עוצר – מניסיוני בניגריה, באופן כללי, ניגרי טיפוסי, לפחות בימים ההם, לא ישתול פרחים בגינה מאחור ובעיקר לא מקדימה, לשום מטרה, לא ליופי ולא לקישוט. בעיקר לא לקישוט. ניגרי טיפוסי, אם יש לו קצת קרקע, ישתול תירס, קסבה, פופו, ועכשיו גם אבטיחים.

 

אם יש לניגרי קצת קרקע הוא ישתמש בקרקע למטרה מועילה וחשובה. זו ניגריה אחרי הכול, לא ארץ של אנשים מקולפים. בניגריה מנצלים את השטח לגידול מזון, כדי לשרוד. כדי לחיות!!

 

בניגריה, אוכל יותר חשוב משושנה צחורה – אומר אבופפו. באירופה, ארץ המקולפים, המטרה היא לחיות יותר טוב!! אוכל יש בחנויות, לכן בגינה יש פרחים. בניגריה המטרה היא לחיות!!

 

ההבדל בין "לחיות" לבין "לחיות יותר טוב" הוא הבדל עצום. עולם שונה, כמעט הפוך. ערכים שונים בכל התחומים.

 

צריך לעקוב אחרי הזרעים של האבטיח – מזכיר לי אבופפו. במערב ניגריה הכול גדל מהר. הלחות גבוהה, חם וטרופי. למשל, באחד הימים – אומר לי אבופפו – המגירה במשרד לא נפתחה. התברר שמאחד החבורים יצא שורש או ענף. מפחיד.

 

הגשם באזור איבאדאן הוא חזק ורק מי שגדל שם יודע מתי הוא בא ואיך הוא מתנהג. השמים כחולים ונקיים, חם, ולפתע קופצים עננים שחורים ושופכים מים.

 

סוף, סוף חוזר אבופפו לאבטיחים. זרעי האבטיח נבטו מהר מאוד, אבל לשם בטחון, ביקש אבופפו ממאדאם אפוננו Apunanwu, הטבחית, להשקות קצת את הנבטים בצהרים כדי שלא יתייבשו בחום. זה חשוב מאוד. אבופפו סומך על מאדאם אפוננו שתשקה את הנבטים כל יום בסביבות הצהריים, בערך.

 

מאדאם אפוננו היא אישה עבה, מסורה ועובדת קשה בניקיון הבית והכנת אוכל בסטנדרט גבולי. היא מומחית ובעלת ניסיון רב בהכנת אוכל שרק בתנאים מסוימים הוא גם אכיל.

 

העבודה ברווקיה לא קלה למאדאם אפוננו. יצרני הדלתות לא התחשבו במידות של מאדאם אפוננו כשהם תכננו את הפתחים של הדלתות והיא משתחלת בקושי במעברים מחדר לחדר.

 

חלק מהמידות של מאדאם אפוננו מושפעות באופן כזה או אחר מהרגלי הטעימה שלה. כטבחית מנוסה ואחראית, השתדלה מאוד להימנע מאוכל טעים, ולכן טעמה את התבשילים בזמן ההכנה ואחרי ההכנה, כפי שעושים שפים גדולים.

 

מאדאם אפוננו נזקקת ללא פחות מ 50% מהאוכל שהיא מכינה כדי לוודא שהאוכל לא טעים. לפעמים, בחוסר ברירה, כשהאוכל יצא טעים במקרה, היא טועמת 100% מהאוכל, וכך מפתחת מאדאם אפוננו ממדים מרשימים.

 

המידות של מאדאם אפוננו יצרו יתרונות שונים, במיוחד כשאפוננו הולכת לשוק, ובמיוחד בשוק של מוקולה. נשות השוק, חלקן עם מידות משלהן, יהססו מאוד לפני משא ומתן אגרסיבי עם מאדאם אפוננו. צריך לזכור שכול רכישה באיבאדאן, ולו הקטנה ביותר, כפופה למשא ומתן ארוך ומייגע שעל פיו יקבע המחיר. אבל, עם אפוננו היה למשא ומתן אופי ידידותי והיה מרגש להבחין שנשות השוק מכבדות את מאדאם אפוננו בשל מידותיה הטובות. למה לקחת סיכון מיותר.

 

בכלל, מאדאם אפוננו היא אישה אינטליגנטית, זאת אומרת שיש לה יכולת הבנה טובה. היא רודפת אחרי כל ג'וק שהיא רואה כאילו זה ממבה ירוקה. אבל, היא לא מבינה איך הג'וק חוזר אחרי שהיא כבר מעכה אותו כמה פעמים. כבר חודשיים שהיא מועכת את הג'וק הזה וכל יום הוא קם לתחייה וחוזר.

 

אבופפו מסביר למאדאם אפוננו את תולדות הג'וקים בעולמנו. הוא מספר לה כך: ג'וקים קיימים כ 320 מיליון שנים. הם כל כך מוצלחים שהם מצליחים לשרוד בסביבות שונות, מהקוטב ועד קוו המשווה. לצורך השוואה, בני אדם כמונו קיימים בערך 200 אלף שנים. מעט מאוד באופן יחסי. זה מראה שהג'וקים מצליחים לשרוד מול האויב הגרוע ביותר שלהם, האדם.

 

מאדאם אפוננו פוקחת עיניים. אבופפו אומר לה שאנשים נלחמים בג'וקים הרבה שנים, מלחמות כימיות וביולוגיות, שעולות לנו מיליארדי דולרים, ולא מצליחים לחסלם. הם יותר מדי מוצלחים. יש אומרים שהם מהבודדים שישרדו מלחמה גרעינית.

 

אבופפו אומר שאפילו אם ייקחו את 100 המדענים המוכשרים ביותר, יתנו להם 10 שנים ו 100 מיליארד דולרים, הם לא יצליחו לייצר ג'וק חי. הם יותר מדי מתוחכמים. צריך לתת לג'וקים את הכבוד שמגיע להם. מאדאם אפוננו בהלם

 

בדרך כלל אבופפו מגיע לרווקיה לארוחת צהרים בסביבות השעה אחת אחרי הצהריים. זה היה יום חמישי, הוא יצא מהמשרד ובדרך, אומר לו הנהג שהוא רואה ענן עצבני חשוד.

 

הנהג אומר שהוא מכיר את awọsanma wuwo הענן הכבד הזה טוב ושהענן הזה היה כאן לפני שלושה שבועות וכבר אז הענן לא מצא חן בעיניו. ועכשיו הענן עוד יותר מפחיד. הנהג מבין טוב מאוד בעננים כבדים ומכיר חלק מהם אישית.

 

הנהג נולד ארבע פעמים בחסות האביקו ABIKU , הג'וג'ו שגורם לילדים קטנים להיוולד, למות, ושוב להיוולד, כך מספר פעמים, עד שהג'וג'ו מרוצה מהתוצאה.

 

בלי הקדמות מיותרות ה awọsanma wuwo  שופך את הסחורה שלו על בודיג'ה. מבול רוגז ורועש ניתך מכל כיוון. הרעש מהגשם שניתך על גג המכונית לא מאפשר לאבופפו לשמוע כלום. תוך דקות הכביש מלא בזרימות חזקות, צידי הכבישים נשטפים, המדרכות הופכות לנחלים. קשה לצאת מהמכונית במבול כזה.

 

מגיעים לבית, אבופפו מבקש מהנהג להיצמד לדלת כדי שיוכל לקפוץ מהר והיכנס לבית בלי להירטב. זה כמובן לא עוזר לו והוא רטוב למדי.

 

אבופפו הולך ישר למטבח. מאדאם אפוננו לא הייתה במטבח. הוא התחיל לחפש אותה ולקרוא לה מאדאאאם ....!! מאדאאאאם ...!!  מאדאאאם ...!! ואין מאדאם. אבופפו מתחיל לדאוג. מאדאם אפוננו תמיד נמצאת במטבח טועמת את האוכל שהכינה.

 

אבופפו אומר - בלי משים אני מרים את הווילון במטבח ורואה אותה. המאדאם עומדת בחוץ, במבול שוטף, מעל הנבטים של האבטיח ההולנדי, ספוגה במים, מחזיקה בידה השמאלית קומקום כחול מפלסטיק, ומשקה את נבטי האבטיח. חשוב מאוד שלא יתייבשו.

 

תחשבו על זה.

 

וזה סוף הסיפור של אבופפו, אלא שמאדאם אבופפו נאלצה לנסוע אל משפחתה במדינת אנמברה (ANAMBRA STATE) וזה אילץ את אבופפו להשקות את הנבטים כל יום בצהריים. תוך ארבעה ימים התייבשו הנבטים.

 

הם התגעגעו למאדאם אפוננו.

 
 


 

מלכודת המיניבוסים

 

ב 1978 כביש האקספרס בין לגוס LAGOS ואיבאדאן IBADAN היה תחת בניה. לכן, נהגים נבונים שנשלחו כדי לאסוף OYINBO ,אנשים מקולפים ביורובה, משדה התעופה באיקג'ה, לגוס, כבר נסעו בנתיב החדש לאיבאדאן למרות שעדיין היה בשלבי חישוף העצים והשרכים.

 

מר אבו-פפו מנשה הגיע באותו הערב לניגריה כדי להתחיל עבודה חדשה. הנהג שנשלח כדי לאסוף אותו, כבר נוסע בנתיב החדש. לפני שיצא לטיסה המרגשת, בדק אבופפו במפות לאן הוא נוסע. הוא קרא שהמרחק מלגוס לאיבאדאן הוא כ 140 ק"מ. כשעתיים נסיעה בלי גוסלו (פקק תנועה).

 

למחרת בבוקר אני שומע צעקות. למעשה כולם במשרד הראשי שומעים את הצעקות. לפי הדציבלים גם כל החברים בשכונה סביב אגבהבה AGBEGBA שומעים את הצרחות.

 

אבופפו מספר לי, שעוד לפני שהתאושש מהטיסה והנסיעה לאיבאדאן, המנהל שלו, שהכיר רק באותו הבוקר, המהנדס רוזן, איבד קצת את עשתונותיו בגלל משהו שהוא, אבופפו, אמר.

 

אני שואל את אבופפו – מה אמרת לו שהקפיץ אותו עד כדי כך, ועוד בעיקשות כזו?

 

אבופפו טוען – הכול התחיל מזה שרוזן שאל אותי איך הייתה הנסיעה מלאגוס לאיבאדאן. בתשובה עניתי שהיה בסדר גמור. נסיעה לא ארוכה, רק 140 ק"מ.  כשרוזן שמע את תשובתי הוא קפץ ואמר שאני טועה.

 

רוזן אמר שהוא נמצא בניגריה כבר שלוש שנים והמרחק מלאגוס לאיבאדאן הוא 500 ק"מ.

 

אמרתי לו שבדקתי את המרחק על המפה והמרחק הוא 140 ק"מ – אומר אבופפו

 

או אז, רוזן קפץ והתחיל לצרוח עלי. איך אני מעז לחלוק עליו, כשהוא כאן שלוש שנים ואני רק הגעתי אתמול.

 

כמובן שלא יעלה על הדעת שיבוא איזה אבו-פפו חדש ואחרי יום אחד יחליט להתווכח עם המנהל, ולטעון שהמרחק הוא 140 קילומטר, אך ורק משום שהמרחק הוא באמת 140 ק"מ. בעיקר, ששם המהנדס הוא רוזן, שנמצא בניגריה כבר שלוש שנים, והוא אומר שהמרחק מלאגוס לאיבאדאן הוא 500 ק"מ. פשוט חוצפה לחלוק כך על רוזן.

 

 יש פתגם אצל היורובה - "זה שאתה צודק, לא אומר שאתה חכם."

 

אבו-פפו אומר לי – זה לא נבון מצידי להתעקש על המרחק הנכון ולהתווכח עם רוזן ביום הראשון שלי כאן. בעיקר ששמי הוא אבו-פפו ושמו הוא רוזן. אני לא יהודי-אירופאי, אני יהודי-ערבי.

 

זה דורש הסבר קצר. רוזן הוא יהודי אירופאי, מה שנקרא בישראל אשכנזי. למעשה איש לא מכיר מקום באירופה ששמו אשכנז. אבל, בישראל מקובל לקרוא ליהודים עם שורשים אירופים, אשכנזים, במקום בפשטות, יהודים אירופים או ישראלים אירופים, אם זה כל כך חשוב.

 

משפחתו של אבו-פפו מנשה באה מעיראק. בישראל קוראים להם ספרדים למרות שהם באו מארצות ערביות והם כלל וכלל לא ספרדים.

 

אבו-פפו אומר – הורי דיברו ערבית ולא ידעו מילה בספרדית, אז הם ספרדים?

הם הקשיבו לאום כולתום, עבדול וואהב ופריד אל אטרש, זמרים ערבים ידועים. מעולם לא הקשיבו לחוזליטו או ללוס מאצ'וקאמבוס, אז הם ספרדים? הם יהודים עיראקים ערבים שעלו לישראל והפכו לישראלים. בטח לא ספרדים.

 

שאלתי את אבו-פפו - למה קוראים ליהודים ערבים, ספרדים?

אבו-פפו עונה -  אני לא יודע, אבל אני חושב שרוזן התאכזב כשהתברר לו שאני יהודי ערבי.

 

הויכוח עם רוזן הזכיר לי איך אחת מבנות הכיתה שלי השקיעה חמש שעות כדי לשכנע אותי שהיא לא עקשנית. היא טענה, שלמעשה כשמישהו משכנע אותה אז היא משתכנעת.

 

או פשוט כמו שמישהו אמר, שיותר קל להאמין לשקר ששומעים הרבה פעמים מאשר לאמת ששומעים בפעם הראשונה.

 

אני מחבב את אבו-פפו. ערב אנחנו הולכים לארוחת ערב בקוקודום. מסעדה לבנונית, מהמקומות הבודדים שבהם מוגש מזון שמתעכל על ידי OYINBO האויינבו, האנשים המקולפים.

 

אבו-פפו מספר לי על מאות מיניבוסים שהוא רואה ליד לאגוס. המיניבוסים חונים על איזו גבעה, מעשה ידי אדם, עם משטח ישר ורחב, עשוי מאדמת חמרה (לטרייט), כשמדרונות הגבעה תלולים מאוד, בגובה של 3 מטרים בקירוב.

הוא שואל, איך המיניבוסים האלו הגיעו לשם? הם נראים מאוד חדשים. לא יתכן שהמיניבוסים טיפסו לשם, ולא ברור איך הם יתגלגלו משם. מאות מיניבוסים לכודים על מגרש חניה בלי אפשרות לרדת.

 

אני באמת לא יודע – עניתי.

 

באחד הימים אני פוגש את איודלה טמיטופה Ayodele Temitope שהוא ,או אולי היה, כומר קתולי בלגוס. נפגשנו באירוע מסוים והוא מספר לי הרבה סיפורים והוא נשמע לי אדם מלומד ומנוסה.

 

טמיטופה אומר, שככומר בכנסייה הקתולית, הוא חייב בנדר פרישות ולכן הוא לא מתחתן ואין לו משפחה. מצד שני חלק מתפקידיו בקהילה הוא לייעץ בעניינים כאלו ואחרים הנוגעים בחיי משפחה. אבל כיוון שאין לו משפחה, התושבים לא כל כך סומכים על עצותיו.

 

מדוע לא? אני שואל. אתה לא יכול לספר להם סיפורים ליורובה, הם לא פראיירים.

 

אני מנצל את הידע של טמיטופה ואני שואל אותו , אולי יוכל להסביר לאבו-פפו את פשר המיניבוסים הלכודים. אני מפגיש את טמיטופה ואבו-פפו וזה מה שאבו-פפו מספר לי שטמיטופה אומר לו.

 

אבו-פפו אומר לטמיטופה – אני מאוד סקרן לדעת איך הגיעו המיניבוסים לגבעה הזו, ליד הכביש מלאגוס לאיבאדאן.

 

ובכן מאסטר – אומר טמיטופה – ככל שאתה יותר אינטליגנט, כך תהיה יותר סקרן. לגבי המיניבוסים הנה מה שקרה.

 

סוג הקרקע בתחילת כביש האקספרס מלגוס לאיבאדאן הוא מסוג לאטרייט (חמרה בעברית) שנחשב לחומר טוב לשכבות הבסיס של הכביש. הקבלן הגרמני שזוכה בחוזה של סלילת הכביש זקוק לכמות גדולה של לאטרייט.

 

כדי לצמצם עלויות, חיפש הקבלן לאטרייט סמוך לכביש כדי לצמצם עלויות של הובלה. לכן, הקבלן לחפור את הלאטרייט סמוך לכביש מיד לאחר שקיבל אתת החוזה ממשרד העבודה הפדראלי.

 

לרוע המזל, על השטח הסמוך לתוואי הכביש, ממוקם מגרש חניה שעליו חונים מיניבוסים מיובאים ששייכים למדינת לגוס, והם חונים על מגרש ששייך לצ'יף מקומי. טופה אומר לאבו-פפו שמדינת לגוס משלמת לצ'יף דמי שכירות חודשיים עבור חניית המיניבוסים.

 

צ'יף חניון איקג'ה הוא לא פראייר. יש לו ניסיון ויכולות מוכחות למשא ומתן במיוחד עם אנשים מקולפים. בעיקר מקולפים מגרמניה. הוא מנהל משא ומתן עיקש עם הקבלן על פיצויים כדי להוציא כמה שניתן מהקבלן.  

 

למעשה המטרה של הצ'יף היא לקבל 10,000 ניירות NAIRA אבל כמקובל הוא מתחיל את המשא ומתן בדרישה ל 10,000,000 ניירות. זו השיטה. הקבלן הגרמני לא מבין את רזי המשא ומתן בניגריה, וכשהוא שומע מאה אלף ניירות הוא מבין שאין עם מי לדבר.

 

מלכתחילה התקציב של הקבלן הוא 5,000 N. לכן, הצ'יף מציע לקבלן הנחה של 1,000,000 N ליום. במקום 10 מיליון, 9 מיליון. המקולפים לא זזים מ 5,000 N. זה התקציב ואין אישור של ההנהלה לשינוי בתקציב.

 

ימים באים והולכים תוך כדי המשא ומתן. כל יום מציע הצ'יף הנחה נוספת, וכל יום הקבלן מגרד וחופר לאטרייט בכול השטח מסביב, שם מחיר הלאטרייט הוא בהתאם לתקציב.

 

לאט-לאט, הקבלן מעמיק את החפירות מסביב למגרש החניה, ומשאיר את מגרש החניה של הצ'יף גבוה מעל השטח שנחפר. כמו אי בלב ים. עד שמגרש החניה הופך למלכודת של מיניבוסים. וכך נתקעים מאות מיניבוסים חדשים של מדינת לגוס על הגבעה.

 
תחשבו על זה.
 

וזה כל הסיפור כפי שטמיטופה מספר אותו לאבו-פפו, למעט שכאשר שר העבודות של מדינת לאגוס שם לב לגבעת המיניבוסים, הוא קורא לצ'יף ומכריח אותו להוריד את המיניבוסים מהגבעה.

 

הצ'יף פונה לקבלן לעזרה בהורדת המיניבוסים כי רק הקבלן הזה יכול להוריד את המיניבוסים. הקבלן מודיע לצ'יף שהוא מוכן לעזור לו תמורת 10,000,000 N.

 



 

רדיו ללא רעשים

 

אדהדג'י (ADEDEJI) אומר שטכנולוגיות חדשות מהוות את הטריגר המשמעותי ביותר להתפתחויות שונות של הציוויליזציה, או של האנושות. כל שאר ההתפתחויות באות אחרי ההתפתחות הטכנולוגית כמו שינויים כלכליים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים, צבאיים וכדומה.

 

למשל, פיתוח מכונות הדפוס, החשמל, המנועים ולאחרונה "הטלפון הנניד" או כמו שיותר נכון להתייחס אליו המחשב הזעיר.

 

ניגריה לא שונה משאר העולם. זה מה שאדהדג'י אומר.

 

באותה תקופה, לא היו לתושבי ניגריה אמצעים לדעת מה קורה מסביב, מקדימה או מאחורה. הטכנולוגיה נתנה לתושבים רדיו טרנזיסטור על סוללות. הרדיו קלט בגלים קצרים תחנות רדיו ממקומות שונים בעולם וכך אנשים יכלו לשמוע מוזיקה, שידורי ספורט וחדשות מניגריה ומהעולם.

 

הטרנזיסטור היה קופסא קטנה שפעלה עם סוללות, ובתוך קופסת הקסם הזו היו מלא חוטים וכל מיני דברים מחוברים והחברים והחברות יכלו לקלוט בעזרתו תחנות רדיו ששידרו ממקומות שונים בעולם.

 

לרוע המזל, בניגריה היו לטרנזיסטורים הרבה הפרעות ורעשים והיה קשה לשמוע תחנות רדיו כמו הבי.בי.סי או מוזיקה. הרעשים היו יותר מדי.

 

אדהדג'י מביא עיתון ניגרי שעוסק בפיתוחים הטכנולוגיים החדשים ובמדע.

 

הוא מצביע על מאמר בעיתון שבישר על המצאה חשובה ביותר. יזם וממציא בשם אמאנדי איבורו Amandi Iboro , מאיזה שהוא מקום בדרום ניגריה, פיתח ובנה רדיו ללא רעשים. להמצאה כזו חשיבות עליונה כיוון שתושבים בניגריה מנסים פה ושם לדלות ידיעות כאלו ואחרות מהנעשה בעולם והדרך היחידה לדלות ידיעות כאלו היו הטרנזיסטורים עם הגלים הקצרים והרועשים.

 

המדור בעיתון עוסק במוזיקה ורדיו והוא מדור רציני ביותר. למשל, הוא שואל האם יש קשר בין מוזיקה רועשת וצעירים לעומת מוזיקה שקטה ומבוגרים ואם כן מה הקשר. נושא מעניין בפני עצמו.

 

ועוד, המדור בעיתון שואל אם אנחנו מתוכנתים גנטית להנות מקטע מוזיקלי כזה או אחר. כמובן שיש לנו העדפות שמושפעות מהילדות, התרבות שבה גדלנו, והחוויות שצברנו, אבל יש עוד משהו.

 

המאמר טוען שיש מוזיקה, או צלילים, שרוב התושבים לא ירצו לשמוע, כמו למשל לחישה או שריקה (HISSING) של נחש.  וזה מראה שיש איזה מכנה משותף בעניין הצלילים לכל התושבים על פני כדור הארץ.

 

אז גם אם נתחשב ברקע השונה או המשותף של אנשים שונים, יש איזה בסיס משותף לטעם המוזיקלי של בני אדם.  אם יש צלילים שאף אחד לא אוהב, מן הסתם יש צלילים או הרמוניות שכולם אוהבים או שצורמות לכולם. המאמר שואל- איך מוכיחים את הטיעון הזה?

 

המדור בעיתון מציע ניסוי בו ייקחו חלק תושבים עם רקע דומה וישמיעו להם מספר פעמים 5 קטעי מוזיקה לא פופולאריים וקטע אחד פופולארי, משהו כמו סונטה לאור ירח של בטהובן. סביר להניח שרובם יבחרו בסונטה היפה. המאמר תוהה למה זה. מדוע אנשים ששומעים 5 קטעי מוזיקה בפעם הראשונה מעדיפים קטע מסוים. האם זה גנטי? האם זה קשור להישרדות שלנו בטבע? יש בטבע צלילים שאנחנו אוהבים ויש צלילים שלא. ציוץ של ציפורים מסוימות יכול להיות רמז לאוכל או מים. וכך עוסק המאמר בנושאים מעניינים. וזה בהחלט נשמע נושא מעניין למחקר.

 

כך או אחרת זה עיתון רציני שמיועד לתושבים אינטליגנטים. אדהדג'י אומר - ככל שאנשים יותר אינטליגנטים הם יותר סקרנים.

 

המאמר הראשי באותו הבוקר, זה שבגללו אדהדג'י טרח להביא לי את העיתון, עוסק בטכנולוגיה שפיתח אמאנדי איבורו. המאמר מתאר את מה אחרי שנים יקראו לו סטארטאפ. איך אמאנדי איבורו אחרי מחקר מושקע הצליח לפתח טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מהטכנולוגיה של המקולפים מאירופה, שמאפשרת לתושבים של דרום ניגריה לרכוש רדיו גלים קצרצרים ללא רעשים, וזו ידיעה מרעישה בהחלט.

 

במאמר מסביר אמאנדי איבורו כיצד הוא מצליח לבנות את הרדיו מירקות ופירות, בעיקר בצל סגול  וקאסאבה CASSAVA.

 

הכתב מבקש מאמאנדי איבורו להדגים לו איך עובד הרדיו נקי מרעשים. אמאנדי איבורו שואל את הכתב אם יש לו העדפה לתחנת רדיו מסוימת והכתב מציע את הבי.בי.סי.

 

אמאנדי איבורו אומר – תראה אוגה (OGAH – אדוני), כרגע אי אפשר לקלוט תחנות רדיו עם הרדיו הזה, אבל אם אתה מתעקש על הבי.בי.סי., תנסה להוסיף בננה וחתיכת קוקוס. במיוחד קוקוס!

 

תחשבו על זה.